כשהכל כל כך קשה..

קשה לי. קשה לי כל כך. עד שהכנתי את עצמי והגעתי למצב שאני מוכנה להתחייב על תהליך טיפולי, הקשיים לא מפסיקים להיערם להם.. קופח החולים לא מאשרת לי טיפול במקום שאני רוצה.. במקום היחידי שאני עוד מסוגלת לגשת אליו.. ולי? אין לי כוחות עכשיו גם להילחם בהם.. הם מציעים אופציות אחרות מבלי לראות אותי, מבלי להכיר ולדעת מה מותאם לי.. כבר הסברתי אינספור פעמים את הקושי שלי והם בשלהם.. כועסת ,אני פשוט כועסת על הכול- על תה״ש, על המחלקה- שלא מאשרים לי מעקבים, על קופ״ח- שלא מאפשרת לי התחייבות , ובעיקר על עצמי.. על עצמי שבטחתי וציפיתי לעזרה.. הגעתי לדרגת שפל חדשה לא רק שאני מרעיבה את עצמי עתה אני גם מייבשת את הגוף מנוזלים כאילו להוכיח לקופה עד כמה המצב שלי עוד יכול להדרדר.. אתם כבר תראו.. לא מאשרים לי טיפול אז אין בעיה אגיע למצב של אשפוז אחרי אשפוז במיון .. המקום הישן- חדש ברגע שישמע שאין אישור הם גם ככה ייוותרו.. אז מה זה כבר משנה?? כואב לי. כואב לי כל כך.. אני מרגישה שזאת הייתה טעות לבטוח ולצפות לעזרה.. אין לי כוחות .. באמת שאין לי הכוחות לקום ולהילחם נגד הקופה. עיקר מאמציי מתרכזים כעת בניסיון לעבור עוד יום.. רוצה כבר כ״כ לוותר…