להרפא מהדיכאון- או לפחות מנסה

הנר האדום דולק עכשיו אחרי 11 חודשים שלא הדלקתי אותו. 11 חודשים, מאז אבא נפטר.
חלמתי עליו פעמים רבות מאז שנפטר. פעמים רבות גם בכיתי עליו, בעיקר בלילות. נעשיתי כל כך רגיש לסביבה שלי, שכשאני שומע מוזיקה עצובה או שיר עם מילים מרגשות- אני מתחיל לבכות כמו ילד קטן. וממלמל לעצמי בתוגה "אבא שלי… אבא שלי…"
למדתי קופירייטינג, אבל הקורס התחיל לשעמם אותי, בעיקר הקורס תוכנות.
אני מרגיש שאני לא רוצה לשבת מול המחשב כל היום ולשבור את הראש בלעשות מודעה או פרסומת ללקוח שאחרי זה אני צריך לריב איתו עליה. הלכתי לקורס תוכנות גרפיות היום, והרגשתי שאני מאבד שליטה, הולך לאיבוד, טובע. כל הפונקציות והאפשרויות האלו עשו לי חור בראש, שממש נלחמתי בדחף למצוא תירוץ לקום וללכת.
אז עזבתי. הלך הכסף.
עשיתי עכשיו מדיטציה מול הנר האדום ושילבתי קצת תטא הילינג ובדימיון מודרך נכנסתי ללב. קיבלתי את התשובה לשאלה כיצד לרפא את הדיכאון שלי, שאני צריך לתת אהבה לאנשים אחרים בזה שאכתוב להם והם יחזירו לי אהבה בזה שיגיבו לי.
זה הדבר שירפא אותי.
זה ממלא אותי אושר, לראות שאנשים אוהבים את הכתיבה שלי, את הסיפורים שלי. אני עושה הכל כדי להתנתק מהמציאות. אני בורח לעולם הדמיוני שלי, בעבודה, בבית, בלימודים.
וזה גורם לי להרגיש טוב.
כשאני לא מתנתק מהמציאות אני סובל ממחשבות דכאוניות ומכאיבות, על דברים שעשיתי ונכשלתי או פספסתי או דברים שכואבים לי בלב ולא נותנים לי מנוח.
שכבות עמוקות נוצרו בשעוות הנר האדום, שמדיף ריח של תות מתקתק. ובריכה של שעווה אדומה מותכת, כמו דם כהה שמתנקז טרי טרי מורידי האדם, מתאספת סביב הלהבה הבהירה שדולקת זמן רב ואינה מתכבית.
לא נשארתי בדירה שלי בשבת מאז שאבא נפטר. תמיד עשיתי שבת אצל אמא. אבל השבת החלטתי להשאר, לנקות, לעשות בדק בית.
אני מתגעגע אליו. לא עובר יום שאני לא חושב עליו. ואני חושב על הספר שהבטחתי לכתוב לו. כואב לי רק לחשוב שדחיתי את זה במקום לכתוב לו את הספר ולהוציאו לאור עוד כשהיה בחיים, כפי שביקש ממני פעמים רבות, ותמיד מצאתי תירוץ להתחמק ממטלה זו…
מי חשב שהוא ילך ממני במהירות כזו.
בהפתעה כזו.
הוא אולי פה לידי עכשיו, קורא את המחשבות שלי בזמן שאני כותב זאת. או שהוא למעלה, לומד דברי אור ואהבה ממלאכים. או, שהוא כבר התגלגל ומצא לעצמו גוף חדש, חיים חדשים.
אני תוהה עם יש כבלים בגן עדן. ואם הוא רואה אותי דרך הטלוויזיה השמיימית, יושב בחדר וכותב בדם ליבי.
יהיה מה שיהיה הדבר, אני אוהב אותו לנצח, ואזכור אותו תמיד עד יומי האחרון.
מפרקי האצבעות מתחילים לכאוב לי. כנראה אני צריך להרגיל את עצמי שוב לכתיבה.
אני שי מיארה, ואני כותב כדי להרפא מהדיכאון שלי.

* פוסט זה מוקדש לאבי משה מיארה ז"ל.