מה שעיוור היה רואה..

אפשר היה לראות, עיוור היה רואה את זה, יושבים עיניים מול עיניים שמדברות כל כך חזק בלי מילים, רוצות להתקרב , רוצות לנחם ולהיות שם.. 

הפחד עוטף אותי, הוא לא נותן לי יותר מרחב לזוז, אני עוצרת בסוף כל משפט לבדוק מה איתי, לראות שלא חשפתי את ששמרתי עמוק בלב..

לא בא לי להמשיך, יש מחסום גדול שעומד בדרך לש.ג של הלב שלי, וכרגע יש שם שומרת , אחת, השומרת אחותי, ששומרת עליו שלא יפגע, לפעמים מצליחים לחדור מחבלים קטנים מבין החריצים, ומחבלים בלב שלי.. לוחצים על דברים שאני לא רוצה לזכור.. 

יש לי משפחה, יש לי חברים, נשמות עומדות עכשיו בתור ודואגים לי, ורוצים בטובתי, מתגעגעים , מנחמים, מפרגנים, אפילו מתאהבים ואני בראש שלי יושב אחד שמשקיף על הלב שלי, הוא רואה את השומרת הזו וכדי להצליח לחדור עמוק יותר, קרוב יותר, הוא מתחבר לשומרת ומציע שיהיו חברים טובים והוא מצליח וככה לאט לאט הוא מתקרב יותר עמוק ומצליח לגרום להרגיש מחדש את כל הרגעים האלה שלא רציתי לזכור ולהרגיש שוב.. 

פעם פגעו בי, חזק חזק, בכל הגוף, מהלב ועד לרגליים, הוא רצה לפגוע לי בראש ולהפוך אותי למשוגעת.. אבל האלוהים שלי לא נתן לו.. בכיתי נהרות, נשרפתי מבפנים ולאט לאט זה נחלש ונשארו לי רק זכרונות רעים ומשונים, אף פעם לא הרגשתי משוגעת , גם אחרי שזה קרה , תפקדתי עוד 6 שנים מבלי שאיש ידע מה שעובר עליי.. 

עם הזמן האשליות שדמיינתי , שגנבו לי את הלילות, בלי שינה וחלומות טובים.. עם הזמן הכל עבר ונשאר רק כאב, עם הזמן השתגעתי.. עכשיו אני משוגעת, נמשכת לאסור ולמסוכן, אם אמות? זה יכאב לכולם, אבל לא לאהבה שלי, כי האהבה שלי לא אוהבת אותי, אז הכל היה לשווא.. לא צריך את זה

שלא אפחד להיות לבד.. לא יפריד דבר ביננו לעד.. 

כנראה שרק המוות יפריד..