חסרת פואנטה

הגעתי לשפל המדרגה… בעצם הרבה יותר גרוע.. מה יותר גרוע משפל המדרגה? לא יודעת.
שפל המעלית?
לא משנה, זה לא העיניין.
העיניין שאין לי יותר מה להפסיד.
אני ריקה – לפחות בעיניי אחרים. אני לא משהו לאף אחד. אין בי כלום.
ואני הבאתי את זה על עצמי בעצם.
שאלת השאלות של כולם היא מה יקרה בהלוויה שלי? מי יבכה? מי יבוא?
אני רואה איך אט אט מס האנשים מצטמצם.
ואפילו את המשפחה שלי אני מרחיקה.
פשוט נעלמת. אין שקד יותר.
יש רק יצור חסר כל פואנטה, ואין לי איך לתקן את זה.
פעם הייתי אהובה, מצחיקה, שנונה, מרכז התשומת לב. ומשהו השתבש.
הלוואי שהייתי יודעת מה כדי לתקן את זה.
ההאבדות הזאת של אחרי צבא, של החיים שלי, מתי זה יגמר?
כמה אני אשמח לפתח אישיות מחדש. רק שתיהיה לי אישיות. אבל זה לא עובד. ואיך זה יעבוד אם כל יום אני רק ישנה וקצת עובדת. וגם בעבודה נשארת רק עם עצמי.
ואולי זה נשמע כמו אויאויאוי, אבל אני לא מצליחה לצאת מזה! החיים שלי תקועים ואני לא יודעת איך למצוא מטרה.