אותי זה אפילו מצחיק

לא מיזמן סיפרתי למישהי על הבעיה שלי. היא אמרה לי מישפט שעד עכשיו אני חושבת עליו כמעט כל יום, וכל פעם שאני עושה את זה. היא אמרה לי :"לכולם יש הפרעות אכילה..לאנשים מסוימים ההפרעות האלו הפכו למצב של מחלה". ומאז אני חושבת..האם אצלי זה מחלה? אני לא מאובחנת כבולימית ואני לא מרגישה שאני מתאימה להבכנה של בולימיה. אותה אישה גם אמרה לי שאני בדרך למחלה..ושזה הזמן שלי לקחת את עצמי בידיים ולהיתאפס על עצמי. זה אפילו היה נישמע לי קצת כמו בקשה. אבל אני לא צריכה! ולא ! אני לא מכחישה משהו  שקיים אצלי! אני פשוט יודעת שאני עוד לא שם. אני יודעת שאני בדרך לשם אבל אני יודעת שאני לא. ומה אני עוד יודעת? זה שאני משקרת לעצמי בכל פעם שאני אומרת שאני יכולה להפסיק…כי האמת היא שאני פשוט לא רוצה להפסיק. זה האיזון שלי. קראתי קצת באתר כאן על בולימיה ואנורקסיה ואחד מהגורמים לכך זה רצון לשליטה, אני לא רוצה שליטה על הגוף שלי כי אני יודעת שהיא לא קיימת. אני רוצה את האיזון הזה שאני מצליחה להשיג רק אחרי ההקאות. אני מרגישה רזה ויפה ומושלמת (בדיוק ככה-מושלמת!) רק אחרי שאני מקיאה. זו הרגשה שנמשכת רק כמה דקות ממש כמו האדרנלין אחרי שיורדים מרכבת הרים. אבל עדין, אם הכל אצלי כל כך בסדר למה אני נימצאת כאן עכשו באתר הזה? למה אני קוראת שוב ושוב מאמרים על בולימיה ואנורקסיה ומוצאת נקודות משותפות בין מה שקורה אצלי לבין מה שכתוב במאמרים?? והינה התשובה: אני כבר לא מאמינה לעצמי שאני באמת בסדר…