מילים אחרונות לסבא, 3 וחצי שנים אחרי

הימים שבהם ישבנו על החלון בחופשת הקיץ כשהייתי חוזר מלימודי הקיץ במתמטיקה, כי הייתי ילד שנכשל במקצוע הזה ספציפית, היו ימים טובים.
היינו יושבים על הסורגים של החלון בבית של סבתא וסבא, ומשחקים כאילו אנחנו מטיסים מטוס בזמן שאנשים ברחוב היו מסתכלים עלינו וצוחקים קצת. אבל זה בסדר, ככה זה ילדים. הם נהנים לפעמים מדברים מוזרים או כאלו שקשה להסביר, אם אתה לא ילד.
עפנו גבוה בדמיון, הגענו האמת די רחוק. בדמיון, כמובן. היום כל אחד עסוק בחובות שלו לבנקים ובבעיות האישיות שלו, ובכלל, גם לא היה לנו אז ממש אינטרנט לראות בו פורנו, וגם בתור ילדים בכיתה ב' זה לא עניין אותנו ממש, רצינו בעיקר להנות מהתמימות, דבר שכבר לא תקף לילדים של היום בכיתה ב'. היום בכיתה ב' כבר מוצאים שותףה לסקס מידי באיזה תא שירותים מרוב שהכל ממש לא תמים.
כשאני הייתי בכיתה ב' הייתי ילד יחסית מאושר, היו לנו הפסקות פעילות ולמרות שההורים שלי לא רצו שאני אקח חלק בהן כמו כולם כי הם קצת הרבה רצו להבדיל אותי, עדיין היה לי כיף. בסוף היום, בגשם, כולם היו חוזרים בג'יפים הגדולים והיפים של האמהות שלהן שהיו עובדות במשרה חלקית בתור פרוצות של הבוסים שלהן, אבל לי היה את סבא, כי ההורים שלי לא תמיד יכלו לקחת אותי. מדי פעם אבא כשהוא היה מובטל ומפוטר, אבל היה תמיד את סבא, כשההורים לא.
היינו הולכים עם סבא ומדברים בלדינו, דבר שאף אחד אחר לא הבין כי כולם היו או רוסים או אתיופים או מזרחים, וזה היה היתרון, היינו יכולים לצחוק לבד על דברים שאף אחד אחר לא ידע ויבין, וסבא, למרות שהוא היה אדם מבוגר, הוא היה אדם חי ופעיל. למרות התלאות שהוא עבר, עדיין היה לו את החיוך הזה, שגורם לך לרצות לחייך גם.

כשאני הייתי ילד סבא גם היה ילד איתי, באיזשהו מקום, למרות שהוא היה סופר רציני וסופר כעסן ואדם שקל בקלות לשנות לו את הסוויץ' מרגוע לפרוע, סבא, על אף מה שהוא עבר (ועוד מעט נגיע גם לשמה) היה ילד אמיתי. בתוכו.
היינו רואים ביחד סדרות בערוץ הילדים (עוד כשזה היה באמת ערוץ הילדים ולא היה ערוץ אגו לילדים) או בחינוכית (שהייתה אז "23" בתוך סוגריים) והיינו משחקים קלפים ודמקה ושותים תה ביחד, ולפעמים הוא אפילו היה מלמד אותי למה אסור לשתות אלכוהול, ובו בזמן שותה 2 בקבוקי ערק שלמים מול הפרצוף שלי,
הוא היה מספר סיפורים על הארץ שבה הוא נולד (ארץ המוצא שלו) לפני שהוא עלה לארץ עם אבא שלי,קשים יותר וקשים פחות על איך שהחיים היו שם, להיות יהודי לצד הרבה מוסלמים, על העובדה שמרבית המשפחה שלו הייתה בשואה אבל הוא למזלו ניצל ולא גילה לנאצים שהוא יהודי (וזה היה היתרון בלחיות במדינה מוסלמית באירופה, ככה הם הצליחו לרוב להסתיר את הזהות היהודית שלהם), אבל יותר מכל הוא תמיד הזכיר את אמא שלו שהייתה אישה דומיננטית בחייו, זאת שהוא תמיד היה יושב בספה ובוכה ומחכה לרגע שבו הוא יזכה לחזור להיות בידיים שלה שוב

סבא היה יודע להעביר לי את הזמן די בכיף חייב לומר, עד שבאיזשהו שלב, אח של אבא, אני לא רוצה אפילו לקרוא לו דוד כי אני לא מכיר בו כדוד אז, נישאר עם אח של אבא, החליט שנמאס לו להמשיך במשחק המניפולטיבי שלו.
בשם הכסף, אח של אבא שלי, שעבד אז בעבודה לא רעה בכלל (וזה בסדר כי העבודה שלו לא הצריכה לב כי האישיות שלו תמיד הייתה רעה, בעבודה שלו הוא עשה את מה שהוא עשה לסבא רק ליצורים חיים אחרים ובהרבה יותר סבל) התעלל בסבא שלי מדי יום…
בהתחלה אף אחד לא שם לב, כי סבא לא דיבר. סבא פחד. סבא התחיל להזדקן וכשהוא התחיל להזדקן הוא גם נהיה חלש יותר, ואח של אבא שלי רצה את הכסף של סבא. הוא רצה והשיג, אבל לא לפני שהוא התעלל בו פיזית, וחמור מכך גם מנטלית, יום יום, שעה שעה.

במשך השנים כל יום כשהייתי חוזר מהחטיבה ראיתי את סבא הולך ונגמר. מאותו סבא צוחק וילדותי שהיה לי, שעבר הרבה רע בצעירותו וחשב שהוא ינוח לפני מותו, הוא הפך לסבא מדמם, כזה שמדמם מבפנים ומבחוץ. סבא שלי לא נראה לי שממש אהב את הילדים שלו, אבל כן אהב את הנכדים שלו, ואת אחת הכלות שלו (אמא שלי, שהייתה ותישאר מילפית לנצח, סליחה אמא) והוא סבל הרבה לפני מותו. סבל הרבה.

הוא היה מדמם פיזית ומנטלית. ופחדנו לספר לאבא, כי אבא היה מתחרפן אם הוא היה יודע שסבא עובר התעללות, ועוד על ידי אח שלו. הייתי חוזר מהחטיבה אליהם מדי צהריים כי אני הייתי גר בצד השני של העיר והם היו גרים בסמוך לחטיבה שלי והייתי מסתכל לו על היד, שיום לפני כן היה בה השעון הותיק והמוכר שלו, ויום למחרת הוא מנופץ ומלא בדם, הפצעים הפתוחים המדממים, וכאלו שכבר הגלידו ונקרעו מחדש ומוצפים בצבע דם כהה, צריבות על העור ודברים שלא דמיינתי לעצמי שבן מסוגל לעשות לאבא שלו

סבא ניסה להסתיר את הפצעים, אבל לא הצליח.

סבא ניסה להסתיר את הסבל עם שגרת יום יום, דבר שהוא נהג לעשות כל חייו. לקום בשעה 4 בבוקר, לקחת את המכתבים של אותו היום, ללכת בדרך למרכז המסחרי הסמוך, לומר שלום לכל האנשים שכמה שנים לאחר מכן יתהו לאן אותו אדם נחמד נעלם, אותו אחד שהיה לו קצת קשה לדבר בשפתם אבל הוא כן ידע לשדר שמחת חיים, גם כשלא הייתה לו כזו באמת
למרות שאבא שלי באותו זמן לא ידע מזה (כי אם הוא היה יודע, קרוב לוודאי שהוא היה רוצח את אחיו), הוא הצליח למצוא מקום בלב לסלוח לאחיו על זה, או לפחות ככה זה נראה מהצד

יום אחד לפני כ3 וחצי שנים, סבא פשוט נעלם מעל האדמה
לפחות לי, כי מאחורי הגב שלי הסתתר מבצע ענק לא לגלות לי לאן הוא הלך
באותו יום חשבון הבנק של אח של אבא שלי התנפח, בזמן שסבא שלי נעלם

שלושה חודשים לפני כן, או ארבעה, כבר לא ממש זוכר, פגשתי אותו בפעם האחרונה בחיי ובחייו, כשהוא חי ונושם. ישבנו ודיברנו על הדייט שהיה לי כמה חודשים לפני כן, בשנה ארורה שבה איבדתי 2 בני משפחה בטווח זמן לא רחוק, משני הצדדים, ואחד מהם היה האיש היקר והחשוב – סבא (מבלי לפגוע בכבודו של השני, אבל עם בן הדוד שמת – ומת צעיר, לא הייתה לי ממש הכרות ולא נפגשנו הרבה, ספק אם נפגשנו אי פעם בכלל)

ישבנו והראיתי לו תמונות סלפי שעשינו אז בטלפון שהיה לי שלא הייתה בו מצלמה פנימית כשהיינו ביחד ובילינו והוא ענה לי בלדינו שהיא יפה, בערך כמו החברה הראשונה שהייתה לי בכיתה א', שסבא מאוד אהב אותה. מאוד מאוד אהב אותה. הוא אמר שיש לי טעם מיוחד בבנות, מוזר קצת אבל מיוחד, ושהוא לא יכול להפסיק לחכות עד שהוא יהיה מוזמן לחתונה שלי איתה.
אמרתי לו שהוא קצת מגזים כי אז הייתי בן 15 ומשהו ולא חשבתי אפילו על חתונה, אולי קצת פחות מ15, אבל שביום שזה יקרה, הוא יקבל מקום של כבוד אפילו. כיסא מיוחד משל עצמו.
הוא זכר לי גם תקופה קשה שעברתי כשהייתי בחטיבה, וסבלתי שם מהצקות מדי יום. שקעתי בדיכאון ונעלמתי בתוך חושך אחד ענק של התנתקות מוחלטת מכולם, ולמרות זה, דיברתי רק איתו.

ולכתוב את השורות האלו לזכרו של סבא, לדבר עליו בלשון עבר, למרות שעברו כבר כמה שנים שבהם סבא קבור בחלקה של עניים כי כל חייו הוא היה אדם שהסתפק במועט, כי לא היה לו הרבה. הוא עבד קשה וקרע את התחת כדי לפרנס את המשפחה שלו, לכתוב ולהוריד דמעה, עוד אחת, ועוד אחת, ולהיזכר בו. להיכנס אליהם הביתה, ולראות שהספה שעליה הוא ישב ושולחן הקפה, הם כבר לא קיימים יותר. הם לא יחזרו לעולם, וגם אם כן – הם יהיו יתומים ממנו, כי לא יהיה שם את סבא, שישתה את הקפה, או ימזוג לעצמו לתוך אותה כוס ערק, בזמן שהוא צופה בחדשות 2, ויסתיר את הדיכאון שלו מכולם, יסתיר את הסודות שלו,
אפילו מהילדה שיש לו אי שם בעיר המוצא שלו, איסטנבול, שלא יודעת שאבא שלה מת כבר 3 וחצי שנים רק כי היא לא בת של סבתא שלי אלא של מישהי מחוץ לנישואים שכנראה גם היא מתה, והבת שלה, שהיא פחות או יותר בגיל שלי, אולי קצת יותר, ולא יודעת בכלל מי היה סבא שלה
כי היא לא זכתה לשבת איתו לתה או לשחק איתו דמקה, והוא לא לקח אותה מבית הספר בגשם, והיא לא ראתה כלום
והיא גם לא תראה כלום

והרגעים האחרונים של סבא, בלוויה הקשה ביותר שראיתי בחיי, בתקווה שלא לראות עוד לוויות לעולם, היו הרגעים בהם לא הצלחתי לבכות
בכל חיי בכיתי המון, בפרידות, ובמקרים כואבים, אפילו בסתם מקרים שבהם מישהו אמר לי "יא בן זונה", אבל בלוויה שלו פשוט לא הצלחתי לבכות,
בכיתי בתוך עצמי
נכנסתי לדיכאון ולא קיבלתי את זה שאין יותר סבא
זה נגמר והתקופה הזו מתה

סבא, לפני שהוא מת, הוא רצה להיפרד ממני
אבל אף אחד לא נתן לו לראות אותי למרות שהוא ביקש, אולי מתוך הבנה של המצב המנטלי שהייתי נמצא בו באותו זמן, של דיכאון קשה ונטיות אובדניות ועצבות רבה בלי קשר אליו
הוא רצה להגיד ביי ורצה לראות בפעם האחרונה אותי, דווקא מכולם. אני לא יודע למה,
הוא מת לבד.
הוא מת רחוק, ולבד, במחלקה בבית חולים, המקום שהוא הכי לא רצה למות בו
אבל שם הוא סיים 74 שנים בעולם הזה, בדרכו למקום שהוא תמיד האמין שילך – ליד אמא שלו, אל הידיים שלה, לצד המשפחה שלו, האחים שלו, אבא שלו

ואני רק מרגיש שהפסדתי המון, המון דברים שלא יהיה לי יותר לעולם הזדמנות לדעת או לנסות לתקן, כי אם רק הייתי מדבר בזמן ועוצר את זה, סבא לא היה קבור היום, והפוסט הזה לא היה נכתב, גם הדמעות שיורדות לי עכשיו לא היו יורדות,
ואולי עדיף דוד אחד בקבר או בכלא מאשר סבא שאתה אוהב קבור, סבא שיכלת להזמין לחתונה שאתה אפילו לא יודע אם תקרה לך אי פעם עם מישהי מאשר להישאר כל החיים בתחושת החמצה ואיבוד

ואם סבא היה רואה את זה עכשיו, או אם הייתה לי דקה איתו לבד בחיים האלו, כשהוא חי ויושב בשולחן הקפה שלו
הייתי לוקח את השלט ומכבה את הטלוויזיה ונותן לו חיבוק
הייתי רוצה לומר לו כמה אני מצטער מכל הלב
שלא עצרתי את זה
שלא דיברתי ולא ניסיתי לעזור ולא יכולתי גם
שאני מצטער על כל מה שהוא עבר
ושאני מקווה באמת מכל הלב, על אף העובדה שאני אתאיסט מוחלט, שהאמונה שלו קיימת, ושהוא עכשיו נמצא במקום טוב הרבה יותר, למרות שהגופה שלו כבר לא קיימת כי היא נאכלה על ידי כל מיני תולעים ורימות בבית העלמין העני

ואם סבא רואה את זה עכשיו מהשמיים ויש עולם הבא והם רואים הכל כמו בסדרות האלה שרוחות נמצאים לצד אנשים חיים והכל אז למרות שאני לא יכול לומר לך את זה בלדינו כי אני גרוע בלכתוב בלדינו (אתה בטח תתרגם את זה משמיעה של מה שאני קורא בזמן שאני כותב בראש כי אצלכם זה שפה בין לאומית אחרי המוות אולי)
סבא, אתה חסר לי המון
חסרה לי העברית המוזרה והמצחיקה שלך וחסר לי הלראות איתך טלוויזיה ולשחק איתך דמקה ולשתות איתך תה ולראות איתך את גידי גוב בערוץ 2 ב2006 וחסר לי ההומור שלך
וחסר לי אתה, אתה חסר לי
אתה חסר לי כבר 3 וחצי שנים
ולמרות שמדי פעם אני מנסה קצת לעשות סוויץ' במחשבות תמיד יוצא שבין כל הבלאגן והחובות לבנק וכל הדברים שלא חשבתי בגיל ההוא, כשהייתי ילד, לפני כ10 שנים בערך, פחות אפילו, אני חושב עליך, ואני חושב עליך הרבה
ומצטער

ומדמיין כזה שאם הייתה לי עכשיו נניח מישהי ואתה היית בחיים, בטח היית מה זה שמח והיית מאמץ אותה כאילו היא הנכדה שלך והיית אומר לי שאין לי מה להתבאס על אקסית שלי כי היא לא ראויה לי וכל זה, היית מוצא את הדרך לעודד אותי באמת
אם היא הייתה נניח נפצעת אז היית מטפל בה עם יוד כמו שהיית מטפל ודואג כמעט לכולם ואם היא הייתה בוכה אז היית מנסה להצחיק אותה
ואם היית עושה אותה מאושר היית גם מצליח לעשות אותי מאושר, דבר שקשה מאוד לאנשים להפוך אותי למאושר
אבל אתה לא תזכה להכיר אותה והיא לא תכיר אותך, ספק אם היא תהיה קיימת בשנים הקרובות, כי אתה לא תהיה קיים יותר לעולם
ואני מקווה שאתה תראה את זה מהלמעלה אי שם
תראה אותי יושב ובוכה כמו דביל ושומע שיר באנגלית שזאת שפה שאהבת למרות שלא היית דובר אותה
ותבין כמה שאתה עכשיו חסר לי סבא

יהי זכרך ברוך