נעים מאוד

בתקווה שיש מי שיקרא ויתעניין

בשירותי הצבאי צצה הראשונה במחלות – פסוריאזיס. ידעתי שהיא תגיע מתישהו (ירושה מאמא), ונראה שהלחץ בשירות על גבול לבנון או בכלל כחייל קרבי עם אופי של ג'ובניק, עשה את שלו. אבל היה זה יהודה צעיר, ששם קצוץ על הכל. הצבא טיפל בי, הכיר בי כנכה ברמה הנפשית והפיזית (המפרקים, הו המפרקים), אך אז לא חלמתי שאני עוד אתגעגע לצרה הלכאורה פעוטה הזו, מחלת העור הטורדנית, כצרה יחידה, ועל פניו הקלה מכולן. נכון, היא הוותיקה ביותר שפוגעת בגופי (21 שנים ומעלה), אבל איכשהו אני חי איתה בשלום. הסביבה פחות, אבל שתתמודד – כמוני.

המחלה המכוערת הזאת לא עשתה לי יותר מדי צרות חברתיות. היו את חסרי הטאקט או הבורים שלא הבינו איך להסתכל עליה, אבל הם חלפו הלאה, כמו מים מתחת לגשר (לא זה שהיה לי על השיניים בחטיבה ובתיכון).

עם המחלה הזו מצאתי אהבה. אהבות. כן, היו כמה. היו גם סטוצים ורומנים קצרים, שלא מצאו בעיה בפגם הגנטי הזה. ולבסוף בגיל 25 הגיעה גם האהבה הגדולה, שהיום, 15 שנה אחרי, היא גם האמא של שני הבנים שלי. מאיה – אשה גדולה מהחיים, שמטפלת בי, פיזית ונפשית. מאיפה יש לה את הכוחות להתמודד עם השגעון הנפשי שלי? השם יודע.

למעשה, עד לפני קצת יותר מעשר שנים, בעיות הבריאות לא היו חלק משמעותי מחיי, למעט הפסוריאזיס, איתו למדתי כאמור להתמודד ולחיות בשלום (בערך). אבל אז הגיע השנה המקוללת, 2005, ואיתה ההתפרצות של המחלה שאף רופא לא ידע להגדיר לי בצורה מדויקת – והיא החלה לפרק אותי, איבר-איבר.

עכשיו אקח לי קצת זמן כדי לארגן את המחשבות עליה, כדי שבפעם הבאה (יו, אתם בטח במתח…) ארחיב עליה, אולי בעוצמה בה היא שינתה את חיי.

תודה למי שקרא עד הסוף. נתראה בקרוב.