למחוק כל זכר לקיום שלי
המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היא שיש דברים שאני לא רוצה שיראו או יקראו אחרי שאני אמות.
יש משהו מאוד מפחיד במחשבה על התאבדות,
לא יודעים אם זה יצליח, אם זה יכאב ומה בכלל יש אחרי העולם הזה.
בזמן האחרון אני מתחילה לחשוב על המוות יותר ויותר, כולם תמיד מדמיינים את ההלוויה שלהם ומה יגידו עליהם אבל משום מה זה כבר פחות מה שאני חושבת עליו.
לפני כמה שבועות כל המשפחה נסעה לאירוע ואני לא הצלחתי לצאת מהבית, מה שעשיתי במקום היה לארגן חלק מהדברים שלי, זרקתי לפח דברים שהיו משמעותיים לי, מכתב מהחבר הראשון, תעודות, תמונות, סתם דברים שכתבתי וציירתי בתיכון… שמרתי על הדברים האלה כ"כ הרבה זמן ובאותו יום זרקתי אותם. המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היא שיש דברים שאני לא רוצה שיראו או יקראו אחרי שאני אמות.
במילים אחרות- אני מתחילה למחוק את הקיום שלי מהעולם. התחלתי למחוק סטאטוסים ותמונות ודברים שהעלאתי לפייסבוק (בנתיים דברים מ2009-2010) כי נמאס לי שבכל פעם שמישהו מת לוקחים דברים שכתב או תמונות איתו כד לנסות לקבל עוד לייקים.
במילא הפרופיל שלי צבוע, אני מעמידה פנים שאני חיה בסבבה והכל נפלא…
הבעיה היא שאני לא באמת רוצה למות, אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי לפני, אני רוצה להחליט שהיום אני לא קמה מהמיטה סתם כי בא לי ולא כי אני באמת לא מצליחה לקום מהמיטה, אני רוצה להיות מסוגלת לצאת עם חברים, ללכת לעבוד, לשכור דירה וזה כ"כ מתסכל אותי לדעת שזה לא יקרה יותר אף פעם.
יודעים מה הכי עלוב? כל החיים שלי הייתי עם עוד אנשים בחדר אז בחיים לא היתה לי את האפשרות המדהימה הזאת של לבכות בכי מכוער ואמיתי.
אני חושבת שהטיפול בחרדה רק גורם לה להיות יותר מורגשת. עשיתי טעות כשניסיתי להציל את עצמי.
-
4 תגובות
