פספוס של החיים

היי קוראים לי שירי בת 19 אני חדשה פה ולא יודעת כל כך מאיפה להתחיל…
אפשר להגיד בגדול שחיה בתוכי עוד בחורה שמחליטה לי על המחשבות,על ההתנהגות ועל הקיצוניות.
אני אחזור אחורה קצת ..
עד כיתה ט' הייתי ילדה "נורמלית" שמחה , מאושרת , מצחיקה אוכלת מה שבאלה לא חושבת למה , כמה ואיך ופשוט במילה אחת חיה!!
 הכל התחיל בכיתה י' , התחלתי לשים עין ולהיות ביקורתית כלפי הגוף שלי איך הוא ניראה כמה אני שוקלת ולהיכנס לתסביכים רציניים שילדה בכיתה י' לא צריכה להיכנס אליהם 
הדבר גרם לי להיכנס לדאון עמוק , לא להשקיע בלימודים ( חייבת לציין שהייתי תלמידה חרשנית הלימודים הם מקום ראשון אצלה לפני הכל) 
בעצם נתתי לגיטימציה לגוף לשלוט בי ולא אני בו..
התחלתי להיעדר מבית הספר הרבה ימים 
ושכן החלטתי להגיע הייתי מסתתרת בכיתה תמיד התיק של הבית ספר עלי שחס וחלילה לא יראו את הגוף שלי כי הרגשתי שמנה אף על פי שהייתי תמיד רזה כל החיים הייתי ילדה רזה!
אז כמו שאמרתי זה התחיל בהתחבאות מאחורי תיק גדול , אחרי זה התחלתי ללבוש ג'קטים ענקיים שיסתירו את גופי..
הדבר נמשך ונמשך לא הגעתי לבית ספר בתקופה שהכי חשובה יא' יב' זלזלתי בגלל שהרגשתי שמנה , כואב לי לומר את זה ובמיוחד להיזכר בתקופות הרעות הללו אבל זו האמת הכואבת 
אני מודה עד היום אני בת 19 לא נפתרתי מהבעיה העצומה הזאת מפספסת את החיים רק בגל מוח מעוות,  מחשבות שליליות חושבת שאני שמנה וזה מה שמונע ממני לצאת מהבית לראות אנשים להיות עם חברים לצאת למסיבות ולהינות מהגיל שלא יחזור אף פעם!!
אז כן אפשר לומר ש4 שנים פספסתי מהחיים ועד היום אני באותו מצב לא יוצאת מהמקום הזה נותנת לאוכל להיות מרכז בחיי
אני מרגישה רע מיום ליום 
מיואשת , מתוסכלת לא יודעת מה לעשות כבר אשמח לדבר אם כל מי שירצה תודה רבה וסליחה על החפירה הייתי צריכה לפרוק..