להנות משני העולמות
<div style="text-align: justify;">זיגזוג הוא מאפיין חיים, להבדיל מקו ישר המאפיין מוות. זיגזוג מופרז הוא כאוס... מצד אחד, שאיפה אולטימטיבית ליציבות, קביעות, רוגע, שקט... מצד שני, השתוקקויות, כיסופים לריגושים, פרצי חיות חזקים ונהדרים... <br /> <br /> הנכון הוא הזיגזוג המתון, להרפות ולתת לזרם החיים לשאת אותך, ומה שבא ברוך הבא. לחיות את הרגע במלואו, לשמוח בו, להסתפק בו, להיות מאושר עם מה שיש, ולא להתתסכל מטעם גן עדן, כי למה רק טעימה, ואיך פיספסתי חיים שלמים...<br /> <br /> כשבא ריגוש, לקבל אותו בחיבוק חם, להנות מכל רגע. אבל לא להרוס את הרגע בהרמת הציפיות, בחישוב מסלול מחדש באופן מוגזם, נסחף... אני מפליג בציפיות ודרישות עצמיות, כאילו הרגע הזה הוא רק קדימון, הבטחה לאושר אמיתי. ומכיוון שלא... אטול על עצמי מחוייבות נוספת... אז נותרת תחושה חמוצה של אכזבה, תיסכול, רק מקצת תאוותי בידי, והחיים הולכים ואוזלים. גרוע מזה, נפגמת ההנאה מהרגע הזה... <br /> </div> <div style="text-align: justify;">אין לי... דרך אחרת, דרך המלך שלי היא בריאה ונכונה, ואני לא רוצה לחטוא, אבל מידי פעם ההשתוקקות מפתה נורא. אז אני אומר לעצמי שהחיים קצרים ואינני יודע אם אשרוד עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, it's now or (maybe) never, ואני רוצה להנות משני העולמות...<br /> <br /> חיי צנע שלווים, עד הפעם הבאה שבה ג'ק יקפוץ מהקופסה. <br /> <br /> </div>
קראתי פעם שזיגזוג הוא מאפיין חיים, להבדיל מקו ישר המאפיין מוות.
הציוץ הראשון שעולה בראשי בעניין זה הוא גרף אק"ג.
ואולם, מדובר בזיגזוג מתון.
זיגזוג מופרז הוא כאוס.
ציוצים: הפרעה דו-קוטבית, זיגזוגים במשקל הגוף.
מצד אחד, השאיפה האולטימטיבית שלי היא ליציבות, קביעות, לרוגע, לשקט.
וזאת כמי שסובל מהפרעות רגשיות כל חייו, וחווה on and off ברמות משתנות: חרדה, עצבות, דיכדוך והעדר שמחת חיים ואנרגיה, רגזנות, ניכור ועוינות, אובססיביות והיסחפות בלתי נשלטת, שמתבטאת לעיתים בסוג של מאניה מתונה (כשאני מתקשה לעצור שטף התבטאות, אופוריה והתנפחות האגו) ומתבטאת פה ושם בהתאהבויות-בזק הרסניות.
מצד שני, יש השתוקקויות, כיסופים לריגושים, פירצי חיות חזקים ונהדרים, המביאים להגבהת רמת הציפיות ולתחושה של פיספוס, אכזבה ומרירות.
מול מוות בתחושה של (רק) חצי תאוותי בידי, ניצב מוות רגוע, מפוייס, שמח בחלקו. השקפת חיים של הנמכת ציפיות, התרחקות, הימנעות והתנזרות מריגושים והשתוקקויות, שלווה סטואית, שוויון נפש, אח יא ראב…
אז מה עדיף ? מה נכון ? אני כבר כבן שישים שנה ואמור להבין.
הנכון הוא הזיגזוג המתון, להרפות ולתת לזרם החיים לשאת אותך, ומה שבא ברוך הבא. לחיות את הרגע במלואו, לשמוח בו, להסתפק בו, להיות מאושר עם מה שיש, ולא להתתסכל מטעם גן עדן, כי למה רק טעימה, ואיך פיספסתי חיים שלמים.
כשבא ריגוש, לקבל אותו בחיבוק חם, להנות מכל רגע. אבל לא להרוס את הרגע בהרמת הציפיות, בחישוב מסלול מחדש באופן מוגזם, נסחף.
דוגמה: אני נשאב למוזיקה, מתופף ומרקד, ובמקום להנות משעה- שעתיים של כיף, להודות על מזלי ששפר, ולשמוח במנת חלקי, אני מפליג בציפיות ודרישות עצמיות, כאילו הרגע הזה הוא רק קדימון, הבטחה לאושר אמיתי. ומכיוון שלא אלמד תיפוף, ולא אטול על עצמי מחוייבות נוספת כמו לריצה שלי, ובכלל אין לי קואורדינציה עילית הנדרשת ממתופף מעולה ומוכשר, ולא אשיר באופן ממגנט וכריזמטי בפני קהל, אז נותרת תחושה חמוצה של אכזבה, תיסכול, רק מקצת תאוותי בידי, והחיים הולכים ואוזלים. גרוע מזה, נפגמת ההנאה מהרגע הזה.
דוגמה: אני ניזון מתזונה בריאה, ירקות, קטניות, ללא מוצרים מתועשים ומלאכותיים. אבל, אמש זללתי בהשתוקקות עצומה, ובריגוש של אכילה מהפרי האסור, כאחוז אמוק, כמעט מיכל שלם של גלידה מתוקה וטעימה, וקינחתי בממרח שוקולד עתיר סוכר ושומן רווי שסותמים לי את כלי הדם. ויש לי יציאות כאלה מידי פעם בפעם.
נו, איך ממשיכים מפה בבוקר שאחרי ? ממשיכים. חיים, מזגזגים. אין לי תזונה (דרך) אחרת, דרך המלך שלי היא בריאה ונכונה, ואני לא רוצה לחטוא, אבל מידי פעם ההשתוקקות מפתה נורא. אז אני אומר לעצמי שהחיים קצרים ואינני יודע אם אשרוד עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, it's now or (maybe) never, ואני רוצה להנות משני העולמות.
דוגמה: אחרי תקופה של אכילה בריאה, חכמה, ומתונה, משקל הגוף יורד למינימום שלי, אפילו החשקים רדומים, ולכאורה אפשר להמשיך כך לעד, ואז אני מרשה לעצמי קצת יותר פחמימות, קצת יותר שומנים, קצת פחות ירקות, ומתחילה שבירת כיוון, זיגזוג, שמביא להשמנה, לאובדן שליטה חלקי. ואז אני עוצר את עצמי לפני שאאבד שליטה, ושובר כיוון חזרה. אומר לעצמי: עזוב אותך מההשתוקקויות האלה, חזור לחיי צנע נכונים ושלווים, עד הפעם הבא שבה ג'ק יקפוץ מהקופסה.
אז זהו.
-
3 תגובות
