הבלוג הזה הוא למעשה הצוואה שלי

הבלוג הזה הוא למעשה הצוואה שלי
ה- bottom line שלי בעולם הזה
כרגע

לא הכל הספקתי להכניס בו
לא כל מה שכתבתי הוא כליל השלמות מבחינתי
אבל אני שמח שהעזתי וכתבתי אותו

בצוואות נהוג לכתוב: אין אדם יודע מתי יבוא יומו

מה ייעשה ברכוש ובקניין שלי – ילך לילדיי-אהוביי בחלקים שווים. פשיטא. 

גם אין לי שום בשורה חדשה או מיוחדת לעולם
או איזה דברי חוכמה שרק אני עליתי עליהם, ואני ממש חייב לשתף בהם לפני שאמות

אני עוד בנאדם, עוד גל שמת על החוף, מיליון היו לפניי ומיליון אחריי, 
כמו כל יצור חי בעולם הזה מאז ומעולם
ומותר האדם מהבהמה אין

ובכל זאת, היתה לי תשוקה להשמיע את קולי, את הביטוי שלי
כי כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד
ואינו זהה לאיש שהיה לפניו ושיהיה אחריו. 

אני מאוד אוהב את שלושת ילדיי
יש משהו טמיר באבהות כנראה
לכל אחד מהם מגיע פוסט לעצמו עם גלריית תמונות
אבל זכותם לפרטיותם

גם לגימל מגיע פוסט בבלוג חיי
היא החברה האמיתית היחידה שלי
למרות כל הכעסים והקלקולים, 
הלכה אחריי / איתי במדבר 40 שנה
בטוב וברע
מה יש פה לדבר

ואם מלאך המוות עומד כעת לידי 
ושואל בסבלנות וברגישות: 
אתה מוכן ללכת, איש ? 
אתה מוכן להוריד את המסך ? 

אז אני נושם עמוק
ועונה לו: 
מספיק מוכן

אני רוצה עוד להמשיך ולמשוך את זנבי בשלולית חיי
כי אני אוהב את החיים כיום 
יותר מאשר סובל בהם, 
אבל אם הגיעה שעתי, אלך איתך

בחיוך. 

תכל'ס, יש בי שתי תחושות אינטואיטיביות שונות: 

באחת מהן אני מבורך blessed וחי בחן עד גיל מופלג
זוכה לראות את ילדיי מתבגרים, צובר פניני חיים רבות, 
ומת שבע ימים וחכמה. 

בשניה, אני לוקה באלצהיימר עוד לפני תום שני עשורים מעכשיו
עוד לפני תום העשור השמיני, כאמא שלי, שמצמרר כמה שאני דומה לה, 
וכהוריה לפניה. 
במקרה כזה, השם, אנא, חזק אותי, ותן לי לשים נקודה בעצמי,
ולא לחיות כסיעודי.

שישים שנה זאת קדנציה מכובדת. 
זכיתי. 
וזה פתטי להיות greedy. 

ולסיום: חיוך גדול
🙂