me and my broken heart

אני תוהה איך הגעתי למצב הזה שבו כל כך הרבה אנשים יודעים את "הסודות" שלי ודווקא מי שאמור לדעת ולתמוך בי לא יודע.
בתקופה האחרונה התחלתי לעשות בשביל עצמי, אולי דברים לא כל כך טובים אבל בכל זאת בשבילי.
נורא קל לי לעשות את זה כלפי חוץ, קל לי לעשן ולשתות, לא לשמור שבת, ללכת עם מכנסיים וגופיות, לעשות את כל מה שאסור מבחינת המשפחה שלי. אני לא מרגישה שאני עושה דווקא או שאני עושה את זה כדי להכאיב להם, אני מרגישה כל כך משוחררת וכל כך אני לעומת כל מה שהרגשתי עד עכשיו, שאני שום דבר, שאני כל הזמן משחקת איזה משחק שהוא פשוט כלום ממי שאני באמת.
כואב לי רק שאני לא יכולה לשתף אותם במה שאני מרגישה, שכשאני אגיד שהדרך שלי פונה לכיוון השני אני אחטוף סטירה וצעקות. 
כואב לי שמי שהכי אמור לקבל אותי ולהכיל את כל מה שעובר עלי, דווקא הם אלו שהכי לא יתמכו.
אני כל הזמן מחפשת את ההזדמנות להגיד שאני לא כזאת , שאני טיפה אחרת, ושזה לא הופך אותי לטובה פחות אם בחרתי בדרך ששונה משלהם אבל אני יודעת שזה לא יעזור להם לקבל את זה, וזה כל כך מתסכל אותי.
אני מרגישה מצד אחד כל כך שלמה עם עצמי כי אני עושה את מה שטוב לי אבל אני מרגישה ריקה כי אני כל כך מאכזבת.
וזה באמת כואב כי חוץ מכל הדברים החיצוניים האלה,מהלבוש והעישון והשתיה, אני עושה הכל כדי לתת להם נחת וזה יותר מכואב לדעת שאני לא שווה כלוםב שבילם כל עוד אני לא עושה את הדבר שהכי לא קשור אלי.