הפקח מזהיר: היה חכם וקשוב, אל תתאמץ מידי.

חזרתי מריצה מאומצת מהרגיל. 
אני שוקל מילים. לא אומר "קשה", ולא נסחף. כמה שיותר עובדתי ויבשושי. 
"יותר מאומצת מהרגיל" זה מדוייק. 
מאחורי הביטוי הזה עומדות 40 דק' של מאמץ ועוד זמן התאוששות (שהיום היה ארוך ואיטי מהרגיל). 

המרחק אותו מרחק. כרגיל. 
יצאתי ב- 7 בבוקר. עדיף היה לצאת שעה קודם כשיותר קריר, אבל לא היתה שמש ישירה ולכאורה לא היה חם. 
היה לח. כרגיל בזמן האחרון. 
לפני שיצאתי הרגשתי בסדר מבחינת האנרגיה. התרוקנתי. שתיתי כוס מים. הכל בסדר. 
הרבה חשק לרוץ לא היה לי, אבל גם זה קורה לא מעט, ואני ממשמע את עצמי כי זה חשוב לי. 

הקילומטר הראשון דווקא הוא בעליה, וזה לא אידיאלי, כי ההתחלה היא בעצם חימום והעלאה הדרגתית של הדופק והמאמץ. 
אבל ככה יצא, ואני חי עם זה. רץ לאט יחסית. אם בשלבים מתקדמים יותר אינני לוחץ על דוושת המהירות מעבר לחצי המנעד, אז בהתחלה זה רבע כזה. 

כל הזמן קשוב לגוף. 
נושף אוויר "עם כל הלב", נשיפה קולנית, מוחצנת, שמוציאה הרבה אוויר. סטייל זטופק, "הקטר הצ'כי". ככה מתאים לי ונוח לי מאז ומעולם. 

כמו טייס שבודק שוב ושוב את מערכות ושעוני המטוס במהלך טיסה כדי לוודא שאין איזו בעיה שמצריכה קבלת החלטה על אתר. 
הברכיים בסדר. וי. 
גב תחתון לא כואב. וי. 
בית חזה פתוח לרווחה. נושף, נושף, נושף. 
מפוקס. בטן מכונסת. 

העיניים כל הזמן על הסביבה, למנוע התנגשויות עם מכוניות, אופניים, רצועות של כלבים (אחת כזאת כבר הפילה אותי למדרכה הקשה, ב"סיבוב המוות" – ודווקא שם לא גזמו מזה זמן את השיחים והראות כעת גרועה מתמיד – בפברואר, ושורש כף יד שמאל שבלמה את הנפילה עדיין דואב בקצה מנעד התנועתיות. יתר החבטות שספגתי אז כבר החלימו מזמן). 

ומנטלית, הכי חשוב. מרגיע את עצמי. השד איננו נורא. לא קשה לי. 
מילים יוצרות תודעה. 
אני מעדיף מילים כמו המנטרה שלי "תודה השם", ו"הכל בסדר", ודיווחים חיוביים לעצמי בשלבים שונים של המאמץ, מאשר לדווח לעצמי "קשה לי. מפחיד לי. מחר לא אעשה לעצמי את הדבר הזה. רוצה להפסיק עכשיו. מדוע אני גורם לעצמי את הסבל הזה. מה הטעם להיות סגפן ולייסר את עצמי" וכו' וכו' וכו'. 

הרגשתי מההתחלה לא משוחרר עד הסוף, לא נושם ממש נשימה עמוקה ונוחה בחופשיות. זה לא ממש זה. בסיבוב השני והשלישי דיווחתי לעצמי שהשד אינו נורא, לא ממש חם, לא קשה, יש משב רוח. לא בא לי להמשיך במאמץ, אבל זה רוטיני.

בגלל שיש לי כושר אירובי טוב, ואני מאוד מנוסה במסלול הזה, בריצה הזאת, אז אני זוכה ל"נשימה שניה", להקלה בתחושה הסובייקטיבית, הנובעת מן הסתם מהקלה בתיפקוד המערכות הפיזיולוגיות הרלבנטיות, בערך במחצית הדרך. מכאן התנועה חלקה יותר, הקצב הופך מהיר יותר, אני מניח שהדופק עולה אבל המכונה מתקתקת, משומנת, ואני מכיר את תחושת העומס הזאת, כשהמנוע עובד על טורים גבוהים. 

בתודעה שלי יש פקח שכל הזמן מזהיר: שים לב שאינך מתאמץ מידי. שים לב שאינך מפתח תעוקה לבבית מופרזת. שים לב שאינך מפתח "ארוע לבבי" או "ארוע מוחי".

אני קורא סיפורים כאלה ואחרים – למשל הסיפור של אריה מליניאק שאני מעריך, שחטף ארוע לבבי ראשון תוך כדי שיעור ספינינג, והיה חכם ומספיק בטוח בעצמו כדי להבין שהדופק עולה יותר מידי ומהר מידי, וצריך לטוס ישר לחדר מיון, ולמרות הפאדיחה לכאורה מול כל החבר'ה הצעירים והיפים סביבו, עשה את מה שצריך, והציל את עצמו –  ומזהיר את עצמי להיות חכם וקשוב ורגיש, ולהעיף את עצמי באמבולנס לחדר מיון של בית החולים מיד כשמשהו מתחיל להסריח. בלי דאווין. 

יש בעיה מובנית שלמרות שאני מנוסה וקשוב, הגוף מטעה. פעמים רבות אני קולט את עוצמת המאמץ רק לאחריו. תוך כדי יש אנדורפינים, משככי כאבים טבעיים, המופרשים, ועוזרים לך להתעלם מהמאמץ, מהכאב. 

יש עניין נוסף, שאינני מפסיק ריצה לפני שסיימתי אותה. זה כלל ברזל. ברגע שהכלל הזה ייסדק, תהיה פגיעה בכושר העמידה ובסיבולת שלי. חלק מהותי בעניין הזה של ריצה, הוא שאתה כל הזמן רוצה להפסיק ולנוח, להוריד דופק, ולנשום בקלות ובנינוחות, אבל אתה מאלף את עצמך להיות סבלן וסובלני למאמץ ולכאב, להחזיק עוד ועוד, בידיעה שהמסלול הוא קבוע, וכשם שעשית אותו מאות ואלפי פעמים קודם לכן, כך יהיה גם כעת. 

בתחושה הסובייקטיבית שלי רצתי לאט, וגם הנחיתי את גופי להאיט, להקל על המאמץ ככל שניתן ובכל זאת להמשיך לרוץ, לרוץ בסגנון יעיל, משוחרר. 

אני מפעיל שעון עצר על הדלפק במטבח, וקורא את התוצאה כשאני חוזר אליו אחרי הריצה. מעדיף לא לרוץ עם טלפון ביד, או על הגוף. מהתוצאה אני מוריד 42 שניות באופן קבוע. זה הזמן הממוצע שלוקח לי להגיע מהדלפק במטבח עד לקו ההתחלה של הריצה + מקו הסיום של הריצה עד לדלפק במטבח. 

בתחושה שלי הקצב היה איטי, בסביבות 41:30 דק'. בפועל זה היה 2 דק' פחות, שזה קצב / זמן בינוני בשבילי. 

בחלק השני של הריצה הרגשתי את העומס, אבל לא יכולתי לשים את האצבע מה בדיוק מכביד. זה לא איזה שריר, או עצם או גיד שמשדרים. זה לא קוצר נשימה. זה לא שהמנוע חורק. כנראה שזה היה עומס על המנוע, כי בדיעבד נוכחתי שההתאוששות ארכה יותר מהרגיל, וכשמדדתי לעצמי דופק 10 דק' אחרי סיום הריצה, הוא היה גבוה מהרגיל אצלי. בשלב זה בדרך כלל אני כבר די רגוע והדופק נמוך יותר. 

היו לי מחשבות שאולי עלי לחזור לקחת תוספי בי12 ו- gentle iron, כי ספירת הדם שלי מראה לכאורה על אנמיה קלה ולא משמעותית. אולי האנמיה מתחזקת. המבחן האולטימטיבי בשבילי הוא רמת האנרגיה בימים הארוכים שלי, וכמובן בריצות. כל עוד אני רץ כמו סוס 6 פעמים בשבוע במסלול שלי, ומתאושש מהר, והולך ליום עבודה ארוך אחר כך, ומסתפק ב- 5 – 6 שעות שינה באמצע השבוע, אז אינני אנמי במובן הפתולוגי, והכל בסדר, גם אם המדדים בכמה פרמטרים בספירת הדם נמוכים מהנורמה באופן קבוע אצלי. גם מדדים אחרים כמו לחץ דם, דופק, משקל גוף ואחוז שומן גוף נמוכים אצלי מהנורמה, וזאת איננה פתולוגיה, אלא ההפך. 

כנראה שהלחות מעיקה יותר ממה שסברתי, ולמרות שאין דרגת עומס חום גבוהה במיוחד בחוץ, המאמץ המתמשך והבלתי פוסק (ואף המתגבר) הזה, מייצר הרבה חום ומאמץ את המנוע. 

המקלחת הקרירה כמה דק' אחרי הריצה, מאוד הקלה וציננה את הגוף. שתיתי מעט מים. אינני שותה הרבה. 

כמובן, סיפוק גדול, ותחושה טובה שתלווה אותי בהמשך היום. 

אמשיך לעקוב, ואשתדל להיות חכם.