כעת בא לי לצאת מהאישפוז, להתאוורר, לבוא בין אנשים

הבוקר – אחרי שני ימי אישפוז בתאי הקטן – בא לי לצאת מהבית, להתאוורר, לראות אנשים, לפגוש את החבר'ה בעבודה. 

אני מכנה זאת "לאשפז את עצמי", וזה די מדוייק. 
האישפוזים האלה אפקטיביים, מועילים. 
אינני סבור שיש משהו מועיל מהם כשאני במצב כזה. 

ראשית, אישפוז בבית חולים הוא סטיגמטי ועצם הסטיגמה מזיקה לי,
שנית, הנוכחות של אנשים אחרים סביבי – ובמיוחד חולים וסובלים מהפרעות כאלה ואחרות – מרעה את מצבי, 
שלישית, לפסיכיאטרים ולפסיכו-תרפיסטים אין מה לתרום לי, כדי לשפר את מצבי, 
רביעית, מצבי איננו כזה שמצריך התערבות. תנו לי פסק זמן, לישון הרבה, להישאר בבדידות התא שלי, וזה חולף ללא התערבות. 

מה גורם להתדרדרות הזאת, מידי פעם בפעם, בתדירות כזאת או אחרת ? 
אינני יודע. יתכן שהכל נובע מחוסר איזון בחומר העברה בין סינפסות במוח. כנראה סרוטונין, אולי גם נוראדרנלין. 

אני לוקח fluoxetine מזה 17 שנים. 
זוהי התרופה הראשונה ("פרוזק") שאושרה לשימוש ע"י מינהל התרופות האמריקאי FDA בשנת 1987. אני הצטרפתי ב- 1999. 
זה עשה אצלי שינוי גדול. 
יתכן שההשפעה פחתה עם השנים. 
היא שייכת למשפחת SSRI = selective serotonin re-uptake inhibitor, המעכבות ספיגה חוזרת של המוליך העצבי בתאי העצב, ובכך מגדילות את ריכוזו בהן.
אולי תרופה ממשפחת SNRI, המגדילה את הריכוז בתאי העצב של הסרוטונין וגם של מוליך עצבי נוסף, נוראדרנלין, תועיל כיום יותר ? 
קראתי על תרופות ממשפחת MOAI = mono amine oxidase inhibitor, שפועלות ע"י חסימת פעולתם של האנזימים מסוג MAO.
MAO-A הם אנזימים המפרקים את המוליכים מסוג סרוטונין ונוראדרנלין, ובכך מגדילים את ריכוזם בתאי העצב, ומשיגים אפקט דומה לתרופות ממשפחת SNRI. 

באופיי אני שונא שינויים
אם משהו עובד לא רע, אינני משנה אותו, כי התחליף עלול להרע את מצבי. 

המומחים אינם יודעים על מידת התאמתה לי והתועלת לי של תרופה זאת או אחרת יותר ממני. 
למעלה מזה: הם ניזונים ממשוב שלי, ואם אינני מדייק בו, אזי תהליך הניסוי והטעייה ימשך ללא תכלית וללא תועלת.