ושוב, אני בהלם.

כבר שנה זה ככה.
פעם בחודש – חודש וחצי.
בלי שאני מבחינה, דברים מתחילים לבעבע…
זיק קטן, והאש נדלקת.

הרי יש לו חיים משלו, הוא יודע מה צריך לעשות.
לי אין מושג מה מתבשל שם…
כאילו לא מדובר בגוף שלי.

אולי אני פשוט עוד לא רגילה.
עדיין מסרבת להאמין שהוא מכיר את העבודה.
לא מבינה איך למרות החבלות הקשות שאני גורמת לו, הוא נשאר נאמן לי. 
זה לא משנה כמה כוח אנסה להפעיל….
יש טבע שחזק ממני.

איכשהו –
כל פעם אני בהלם מחדש!
אחרי שאני עוברת מסכת גיהנום…..
מתנפחת, מתחרפנת, מתפוצצת, בוכה (ואני אף פעם לא בוכה!!), משתגעת, מתרחקת, מתנתקת ומתכדררת בתוך היאוש של עצמי –
רק אז –
באיחור אופנתי –
בדיליי מופגן –
ואחרי שכבר נשברתי –
הוא נזכר להגיע.

ופתאום הכל נרגע……

אפשר לחזור לנשום.
אפשר להתנקות קצת מתחושת האשמה.

יש היגיון לדברים. יש סיבה. 
אני לא סתם משוגעת. אני לא סתם שמנה. 

אני אישה (מסתבר…), הורמונלית (את זה כבר ידעתי…), שעונה על כל הסטיגמות הנוראיות (ואפילו יותר…).

אני פשוט במחזור.