פשוט כי בא לי לדבר

איך הזמן רץ לעזאזל
30.07.16

זו הפעם הראשונה שאני מכוונת לעוד ניסיון-אחרית-הימים לכתוב, מאז הפעם האחרונה שכתבתי  וזאת כרגע נראה לי נצח. לא נצח כי זה באמת ככה. בפועל זה בין שבוע לשבועיים. אך בעולם שלי תקופה כזאת מלווה בנפילה לתוך הקרקעית של התחתית, וכל מי שמכיר אותי יודע שאני ניצולת-כישלון-שחייה מובהק עקב טראומה לא קבילה.

אך ויש פעמים שהאור מצליח להזדחל מבין החורים של הוילונות ויש פעמים שהייאוש שלי מצליח לכבות אותם כמו שמים עושים ללהבות, אך עם זאת הם לא מרפאים כוויות. ואני נכוויתי מעצמי. לא פעם ולא פעמיים. ואני פשוט בעצם מנסה להיות הדמות הריאלית בסיפור, כי שום דבר אחר חוץ ממני לא מכתיב לי מה תהיה המציאות שלי.חתיכת פליטת פה;
אני דוגלת במשהו אחד וכותבת את התאום הרשע. -מציאות, שזה מה שנגזר עלינו, זה גורל בהתהוות שמשנה את פניו בכל פעם שהוא נפגש בצומת, או בכל פעם שמישהו מתהדר מידי בפני אנשים שלא שווים את המצלצלת שלו, הוא משתנה כל הזמן. ומתי שואלים -מי?  יש מי שפאקינג מכתיב את המציאות?

פאקינג כן. זה החלק בו התאום הרשע יוצא לקמפיין הצדקות והודאה באשמה. יש מי שאין לה כוחות לצאת מהבועה הסלקטיבית שלה ולשנות את פני המציאות שהיא מכתיבה ע"י השמירה על זכות השתיקה ולכתוב למגירה. 

אני מרגישה את הקושי, אך עדיין לא מצליחה לגרום לזה להפסיק לדלוף. זה נשמע מלוכלך, אני מתייחסת לפעילות הכתיבתית. דממתי כמה ימים טובים כאילו שמו אותי בפינה ולקחו לי את הלפטופ. או רק גרמו לי להגיד את המשפט הזה- לקחו לי את הלפטופ. כל כך פוטנציאלי לפתיחה של מלחמה פנימית מגוחכת.

למה לכתוב בסגנון הפשוט והרגיל הפך להיות תרופה נכחדת ובמקביל נמצא תחת קטגורית הרטרו.. ועדיין מכונת כתיבה מזמני הרטרו, תעלה ככל שתעלה, העיקר כל סכום שלא אוכל להרשות לעצמי. אז אין ברירה… מפאת הדור שלנו, הכל זמין, אני עומדת להתחתן עם מעריץ של הטכנולוגיה החכמה, והוא גורם לי להשלים עם זה. אבל האמת היא שדי מטיחים לנו את זה בפרצוף. מבלי הרבה יכולת לתת את דעתך בנושא. תרצה או לא, העולם מתקדם בלעדיך. חביבי וחביבתי.

אף אחד מאיתנו לא נולד לפני מספר וכמה שנים עם היכולת להשתמש בחפץ אחד לכמה שימושים נוספים אחרים. זה רק בשנים האחרונות שסמארטפון עולה על מחשב אמיתי. אז מה אם רוב האנשים אוהבים לחיות בעידן הרובוטי, להתחזות לכך שהם מחפשים אחד את השפתיים שלה השניה כאשר בפועל הם מחפשים את האייקון של הלב. כאילו שזה מביא לנו אהבה. כאילו שבאמת זה תחליף למשהו שהרבה רובוטים אחרים דורשים. מאחורי המסך זה הרבה יותר קל אני מניחה. לעזאזל, מי אני שאדבר.
מקלידה כמו פרקליטה קטנה, אחרי כמה שנות ניסיון, אני מאמינה שהרווחתי את התואר הזה, מדובר בדור מחורבן שאותו אני מייצגת במלחמה הפנימית שלי
 דור שהוא עצלן, הולך עם ההולכים ומסגל לעצמו סירחון חרא מיוחד מכל השאר. על כך אשנא את עצמי עוד טיפה יותר. אני מהסוג הגרוע ביותר של העצלנים. אלו שמגיעים עם המודעות והחוצפה להודות על עצמם שהם עשב שוטה והם בסדר עם זה. ומקבלים את החלקים האלה בהם. יש לאמירה הזו פוטנציאל להתקומם…

אני בת 29. אני סבורה שאני באמצע משבר שנות חיי. ירדתי למחתרת ואני נוכחת שם מעל 40 ומשהו שעות, שקעתי בתוכי, אפילו אם לא רציתי, כיוון שלא יכולתי להכיל את כל קשת הרגשות שפיזזו בכל רמחי איברי. הם הציפו כבר בעודי מודה לפסיכיאטר וחוצה את חדרו למצוא את הפתח החוצה, לאויר. ללנשום. לפשוט ללכת. הפסיכיאטר הזה אמור היה להבין במה אני לוקה בפגישה שנמדדה כפחות מ50 דק.

 הנפש שלי מיוסרת בנפח של 29 שנה, מעוטרת ביגונות שלא היו שלי, מסודרת בסדר הלא נכון כל חיי, והיו את אלו שטיפחו את החולשות שלי, בין אם רציתי ובין אם לא. הנפש הזאת, שנקנית בקלות מכל הסיבות הלא הנכונות, זו שעבור חלק, אני לא שום חלק בעולם, זו המציאות שלי. אבל נו באמת. לכמת את כל מצבורי נפשי אל תוך קנה מידה A4 ולחרוז עליו מילים שבונות את תיאורי הפסיכיאטרי? באמת? בחמישים דק'? הייתי רוצה שזה יהיה קל, לדבר. פיזית זה פשוט קשה;
 הכל נהיה קשה יותר ברגע. קשה לאכול, קשה לישון, קשה לדבר. קשה לנשום. ואז נכנסתי למה שאקדים ואומר התקף חרדה. אמיתי והקלאסי שבקלאסיים. וזה היה רק תחילתו של המפגש-אבחון.

ד"ר שם בדוי, הוא הפסיכי-אטר. וזו שישבה לצידו ומולי, הייתה זבוב בחדר. היא הייתה שקטה מאוד. אך בכל זאת… אני אמורה להשפיך כאן כמויות של המשברים שאני חווה ולהתעלם מהעובדה שישנה מישהי שנועדה לתעד את כל החמישים דקות שוות ערך ל-1200 ש"ח? כמה הרבה תלוי ב50 דק' הללו.
הוא ביקש שאספר על עצמי- אני זזתי הרבה. שכחתי איך קורה שמדברים.

החרדה השתלטה והספקתי לעשות סצינה שלמה בה פרצתי בבכי ונשימות לשירותים. לא בכוונה. זה באמת פשוט יצא ככה. לא הספקתי לחשוב איך אחרים יראו את זה. וזה פשוט היה לגמרי בלי שליטה. הייתי חייבת רגע לנשום. לשטוף פנים. לנשום. הדופק שלי עלה לשמיים. שמעתי את הדפיקות של אלכס בדלת, זה הזכיר לי רשרושים שרופים של מונה שסופר את הדקות.
 פתחתי את הדלת, בכל זאת רציתי לסיים את זה כבר. אלכס שפע אהבה וחיזוקים והראה את זה בכל דרך אפשרית, אני החולגנית של עצמי, זאת שלא מסוגלת להעריך משהו ממה שעושים עבורה. שייכת לדור דפוק כזה. מתי נהיינו כאלה?!

אז ישבתי שם בייאוש מוחלט סיפרתי על יגוני המוחלט. כמובן רק בתגובה למה ששאל. בכלל לא קלטתי שאני אשכרה עוברת איבחון פסיכיאטרי, זה היה מרתיע. לא אמרתי את מה שתיכננתי, כי המטפל שישב מולי, הוא בכלל לא מה שציפיתי. וכל התהליך הזה הוא לא מה שציפיתי. 1200 ש"ח האלה נראים שהולכים לטימיון.

למה לא להשקיע בשלב הזה טיפה יותר, אני לא עוברת כאלה מבדקים "כיפיים" כל יום, הרגשתי שם כמו חייזר בהשפעת פיקאסו, יושב לו ותוהה לעצמו האם מבינים אותו… כי הוא לבטח לא מבין אתכם. 

הוא כל הזמן רצה לדעת מה מפריע לי. לא כולנו?  לא כולנו רוצים לדעת מה מפריע לנו? באתי אל איש מקצוע. לו יכולתי לפתור זאת לבד הייתי עושה זאת. ועם זאת הוא לא יכול להכניס לי מילים לפה, או לקרוא את מחשבותי, לצערי, באותם רגעים, לא עלה בדעתי להגיד לו שהמשפחה שלי יזמה ומממנת את האבחון תאכלס, וכל אחד מהם יחתום על כך, אני בטוחה. לא עלה בדעתי לשתף אותו על החשש השנוי במחלוקת שלי. הוא שאל שאלות. אני עניתי. עוד לא הספקתי לסיים סיפור, עברנו לשאלה הבאה- כמו שאלון מזדיין של טריוויה. הלו? לא הגעתי לקליניקה לבריאות הנפש? זה היה סוריאליסטי, בלתי מורגש באופן לא טוב. מבעית וגם קצת לא מודע;
קללה לאלו שבורכו בנורמליות, ולא ידוע עבור השפויים למחצה.

הוא הקפיד לומר לי שהוא אינו מבין אותי. הוא מאוד מתקשה להבין אותי. הוא רצה לקבוע את רמת הדיכאון שלי אני מניחה. ולכן הזכיר דיכאון בכל מיני מונחים ממוקדים יותר, ואז הוא חזר ואמר שהוא מאוד רוצה לעזור לי אבל אם אני לא אסביר את עצמי, ככל הנראה כפי שהוא רוצה, לא נגיע לשום מקום. מן מוטו אוניברסלי כזה- זה לא יבוא ממך, זה לא יבוא אף פעם. יש בזה משהו. גם- אם זה לא בא ממני, אני בנפילה. לא שומעים את האקוסטיקה הנוראית כאן למטה כשאני מייבבת בלילה? 

אם להיות כנים, אצלי מגיע השברון הקטנטן הזה בחיים כל כמה ימים- הפנצ'ר השולי כל כך אל מול זה שגרם לו מלכתתחילה, המכה הערטילאית בזרת, זו שכואבת הכי הרבה, שבאה להזכיר לנו שעל אף אנו עוטי מסיכות פואטיות, או מלבישי ניסוחים נפרדים… האמת היא שאנחנו הוא האויב הגדול ביותר של עצמנו. כן. אחרת למה לנו לקבוע את אהבתנו לטוב ולנכון ולהוכיח אותה שגויה בלכבול את עצמך לעוגן?
ואם ככה אדם חי את מרבית חייו, במה התאבדות שונה מלהיות מת בנפש? ואם נגזר עליך לחיות חיי שקר? או חיי עבדות? או חיים יפים מידי עד כדי שאיבדו את יופים האמיתי? הסבל יבוא בכל תחפושת שהיא. הוא יקבל אישיות ויתבגר לשערות שיבה עייפות, או ע"פ היהדות יישלח לגיהנום…

אני לא חיה מספיק שנים כדי להיות המענה למשוואה הזאת אך אף אחד משני ההיבטים הללו לא מרגיש מזהיר במיוחד. עכשיו שמישהו יגיד לי שכל מה שצריך זה רק לראות את אלוהים בדברים הקטנים…. גם על זה יש לי הרבה לומר, אך במחשבה שניה, אני אתחרט ואחזור בי כי עדיין יש בי חלק כלשהוא שמאמין בישות רוחנית יותר ופחות דתית.  שהרי עבור זה אנחנו מתאמנים רוב חיינו המוקדמים.  
 סוג של  'תמצא את המקום הטוב שלך'. אתה מתנסה בכל מיני אמצעים, מאמץ כל מיני תאוריות שמזכירות לך גחמות ישנות, מתעצב דרך שלושה מוקדים מובהקים- שני סוגים של די אן איי והשילוב שלהם בפועל. מתישהוא דרך זה אנחנו מגיעים לנקודת מפנה. אז מקיימים הערכת מצב. אנחנו מדרגים את עצמנו, וזה מי שאנחנו. מה שעושה לנו טוב מגדיר אותנו.

נצא מתוך נק' הנחה שהמשפט האחרון נכון, הוא שופך אור אולי דווקא על הפינות החדות שלנו.. בשורה התחתונה אנחנו ערימה של שאלות וטעויות, מעשים והוכחות, חיים יותר כדי לחיות פחות, כדי שביומנו האחרון בדרכנו לגן עדן או גיהנום, נוכל להגיד שחווינו הכל.

כדי להשוות לאנלוגיה הנ"ל אני נאלצת להודות שעוד לא ראיתי הכל. ואקדים להדגיש שלא כאן אני רוצה שחיי יסתיימו. על אף שאני מרגישה יותר מתה בנפשי מאשר שאני חיה. וזאת כדי לחזור לקרקעית של התחתית, איני בדיוק יודעת מתי אני רוצה שיתחילו. למעשה זה מסביר את התנהגותי הלא יציבה. או שמא זהו ביטוי למחלה לא גמורה. אבל כשישבתי שם בחדר הפסיכיאטרי שעשה מאמצים ארטילאיים כדי להשרות ניטרליות, הרגשתי בושה. על אף שאני יודעת שאין בזה בושה, אין בושה בפצוע שנעזר בקביים. לא כזו בושה.

הבושה של לשבת במשרדו של פסיכיאטר ובאופן מטאפורי-מידי-אך-לא-מספיק, להשיל מעצמך שכבות של אמת, כאלו שגורמות לך לחוש בושה מעצמך. מצאתי את עצמי קצת סוטה מהנושא הנשאל וכל פעם לא הבנתי איך זה קורה. הוא שאל שאלות, דיבר די מהר- על חלקן לא יכולתי לענות. מהבושה. וכאשר הגיח גל כזה חזק של בושה משום מקום, בא שוב פעם הדחף לבכות ולהקיא הכל, בכל צורה שהיא חוץ ממילים אך אפילו לזה לא היה לי כוח.

נשימתי הוסדרה בן רגע הפסיכיאטר דיבר ואמר משהו על מניעים רגשיים, חיובי או שלילי. ואותו דבר משהו עם גורמים אישיותיים, משמאלי ישבה הרובוט הזה- הזבוב בחדר שמטרתו לתעד אותי, ללמוד ולהבין אותי ולבסוף להוסיף אותי למאגר הלקוחות פגועי האישיות שלהם, במונחים מקצועיים יותר מזה כמובן ולקבל תיקיה כחולה חדשה משלי. ואז הוא התחיל להסביר לי על התרופה.
 הרבה צירופי מילים בלי קשר. ניסה למשוך את תשומת ליבי ולוודא שאני עדיין בקו אחד איתו. הוא שאל אותי אם יש צורך שיחזור על דבריו שנית.

 חמישים דק' עברו כשסוכם שנראה איך התרופה תשפיע ומשם נמשיך.  בסהכ הוא היה אדיב, פסיכי-אטר נורמלי לחלוטין וצעיר מידי למרבה הדאגה. אך עדיין עם כל ההשקעה בעיצוב הקליניקה לא היה שם דבר אחד שגרם לי לנחת או שלווה- פשוט בגלל שכל פלטת הצבעים שם הייתה פסטלית ומידי שקטה, שלא כמו בחיים האמיתיים, זה עוד יותר מרתיע. בין כל הצבעים הבהירים האלה, מתישהוא משהו ילכלך את השטיח. האמת היא שאנחנו מלכלכים כל הזמן, לא מודעים לבאמת כמה הלכלוך והמושחתות שלנו הופכת אותנו להיות כל כך חסרי רגש לאחרים. חסרי מוסר והיעדר ערכים ותרבות בריאה של יחסים בין-אישיים.

זהו עניין של הזמן עד שמתישהוא אחרים ידעו איפה לפזר את המלח, בדיוק במקום שהכי כואב מכל. זה החשוף כמובן. בין אם זו מחלה, הפרעה, או פשוט מציאות מזורגגת בה אני פשוט דפוקה ללא כל סיבה כימית, עשיתי מה שעשיתי. זו אני. את המהלכים ההם, זו אני שהובלתי, את כל ההרס שיבוא אני אספוג אותו. ובלי עין הרע צפויות לי מספיק שנים באופק הזה כדי להתמודד ואולי על הדרך ליצור משהו ייחודי ששום משבר אחר לא היה יכול להפיק בשמי.

למה כשאני דפוקה יותר, אני כותבת טובה יותר? למה שארצה לתקן בי חלק שלא בדיוק זקוק לשום פיניש. המחשבות על האם להמשיך את האבחון התחילו לנקר, ולא עברה שעה שזה לא התרוצץ במוחי במעגלים, מחורר כל פיסת דף נייר עליה כתבתי כדי ולנסות להשאר שפויה. למעשה לפעמים זוהי הכתיבה הנקיה והמחושבת שלי שמוציאה אותה ממני. אך ברוב הזמן היא משאירה אותי עם הראש ממש מעל המים. כמו שקיוויתי להיות, לא לטבוע לתוך מילותי במובן השלילי של המילה.

היום כבר לקחתי כדור שני  בסבב בתקווה לימים ורדרדים יותר שיחולו בערך בין שבוע לשלושה. ככל הנראה אנטי-דיכאוניים יש את היכולת להיות עמידים בפני הנפש הדלילה, בעצם כשמתרגמים את זה למונחי אפיה, אפשר לומר שאת האנטי-דיכאוניים מכניסים לתמונה כאשר רוצים את הלחם עשיר, פריך ובמידת אפיה נכונה. המינונים הם הכי חשובים. כשמדובר בשמרים הולכים אך ורק לפי המתכון. תשאל כל פסיכיאטר. כולם יגידו פה אחד. 

את רוב היום העברנו אני ואלכס בשבירת קרח מחודשת ועבודה מודגשת, אך עם זאת לא מורגשת, על הרחבת אוצר המילים שלי בדקה ביחס לימים אחרונים מאוד ספיציפיים… באמת האמנתי שלהשתיק את זה, יביא עלי שלווה. או לפחות תקווה קטנה לכך.
זה עבד יפה עד שאלכס הכריז על מצעד הלילה ואני מוצאת את עצמי שפוכה ומעוכה. במן רוטינה עצובה. ככה היה היום שלי אתמול, ולפני שבוע ולפני שלושה שבועות וככה הוא גם יראה מחר. ובעוד מס' ימים נוספים לאחר מכן.

החנק בגרון, הסירחון הזה של העצירות בקצות האצבעות שגורם לכתיבה שלי לעיתים להיות מאופקת, העיניים אפופות עשן והשתיקה שבאה עוד לפני הסערה. כאן מתחיל התסכול האמיתי- כאשר אני שומעת מנגינה יפיפיה, עד כדי כך שאין לי מילים לתארה…. במילים… מעריצה גדולה של האירוניה, אני. והיא מעריצה שלי גדולה אני יודעת.

כשיש לי כל כך הרבה חומר גלם לעבוד ממנו. עם כל זה שהמחשבות שלי דולקות אחת אחרי שניה במן קמצוץ של פרנויה מורגשת בין לבין והלחץ והאובססיביות להסביר… כאילו מי שקורא את זה אידיוט גמור. ככה אני מעריכה את הקורא שלי? ככה אני מעריכה את עצמי? אני מקווה שהתערובת המילולית הזאת תקבל את הפיניש הראוי לה במידה ויש לה איזושהיא פואנטה, או טריק בשרוול.
כמה שאני נהנית להשתשע במחשבה שאני יכולה ליצור מתכון אחר של ספרות שהיא גם פואטית וסלנגית ובאותה מידה ריקה וזולה. אני יכולה לכתוב גסויות על אופי התת מודע שלנו.

כמה שאנחנו כמהים כולנו להתמודד עם השדים שלנו ולחיות איתם בשלום, אם הצלחנו רוב הסיכויים שעברנו את התיקון שהיינו אמורים לקיים כבר מלפני שבעה גלגולים אחורה. אין זה סותר את העובדה שאנחנו גם טיפשים להפליא אם אנחנו חושבים שקברנו אותם עמוק באדמה.
 זו רק עוד אשליה שאנחנו מעמידים למבחן מידי יום בחיינו רק כדי לשרוד עוד יום בו המשאלות הנחשקות שלנו ביותר הופכות ללא יותר מאשר רשימה של מטרות: לכבוש עוד לב פני המציאות, להראות יותר שטרות מתבונה, להגיד יותר צודק מסליחה במקום להבין מה מניע אותנו דווקא לזה.  בעצם זה קצת כמו להוסיף עוד שמן לשריפה האיומה הזו שבוערת בנו.
 לכולם בסופו של עניין יש מטרה משותפת, כולם רוצים טוב, אבל כשהטוב הזה מסתכם לרשימת משאלות-מטרות,
זה יותר מרגיש כמו מטרה אבודה.

כך יכולים להתהוות נישואים צעירים שנידונו לשאת בכל תקדימי החיים. כאלה שמיד, כשהריחו את העשן, התכוננו לברוח על נפשם, כי מעבר למלחמות על אגו וביטחונות, זה יותר היה כמו הודאה-מאוחרת בטעות ושרשרת טעויות קומיות נוספת שבאה מיד לאחר מכן וגרפו אינסוף כשלונות והעמדת גבולות קשים במבחן המציאות, כי הם ידעו שהם יכאיבו אחד לשני יותר.
ולפעמים צריך למתוח קו אדום.

מדובר בזוג צעיר ששכח להסכים על מילת קוד.
 התמהמה בשטח ושכח לחזור הביתה לבדוק אם הילדים עדיין בסדר.
רק אז, אתה מבין שאם אתה צריך ללכת אחורה כמה צעדים, כדי לראות בכמה מטרים מהקו האדום חצית- כבר חטאת.
ילדים לא צריכים להיות הגבול בכלל. הם צריכים להיות הרבה לפניו. בזמינות ונאמנות.
דבר שאיני יכולה לומר על שניהם במרוץ השנים.

הורי הקלאסיים. אני לא כאן כדי לשפוט, רק כדי להבין.