הקורא שישפיל את עיניו, עליו בוער הכובע
הדברים נהיים טובים.
וכמו שהם נהיים טובים, הם גם נהיים קשים. ורעים. אני בטוחה שאני מאנית דיפרסיבית.
והאופי שלי יעיד על כך. גם העבר. פשוט עוד לא מצאתי את המאבחן המקצועי הנכון עדיין. אני מבינה את זה עכשיו יותר טוב. יש לי איזשהוא משהו שגובה ממני מחיר גבוה.
כן. עכשיו אני רואה את זה בהיר יותר.
מגובש יותר.
זה הרבה כעסים ומזימות ותכנונים רבים שאי אפשר להצליח להוציא לפועל. אף פעם לא יכולתי לכתוב על זה. הפכתי דמות מרובת קונפליקטים והרבה סתירות.
הרבה מאוד כאב חרוך. שגעונות כאלה ואחרים אשר יביאו לנפילתי, בסופו של דבר לא מטופל..
נכחתי עם הדבר הזה כמעט בכל נקודה וציון דרך בחיים. אני למדתי את זה על בשרי יום יום במשך שנים. אני לא יכולה להסתיר מעצמי דבר. לא דבר מעשרת הדברים הנוראיים והמשפילים שעשיתי.
כמה קשה להבין דברים בזמן ונראה לי שאני ברת מזל לגלות זאת בדקה התשעים. הורדתי את המטען בזמן. לפני שאני עולה בלהבות וחוזרת אל העפר.
החיים העמידו לי ראי מול הפרצוף, להגיד לי שיש לי מן דבר. וההכרה הגיעה אלי במהרה כדי שאוכל להציל את את עצמי. ואת מי שצריך שיצילו אותו, כי זה להיות נמצא במצב הכי נורא.
לדמם שגעונות, טעויות ואימפולסים שאי אפשר לסובב לטוב.
זה מרדף אמיתי כל עוד שאתה לא יודע שאתה רודף את עצמך. רודף אחרי הזנב של עצמך. כשאתה מנותק מן המציאות האמתית, אתה מחובר למציאות שאתה בונה לעצמך בראש. ויש שם הרבה מחשבות בפנים. מחשבות שמטפסות לשווא ומתקרבות להתנגש באספלט ולהתרסק.
כשאתה לאט לאט הורג את עצמך. הורג את התקוות שלך. הורג לעצמך את השפיות. אתה הורג והורג והורג. וכל דבר בחיים שלך, הופך להיות ההפך הגמור מהם. יש מי שנולד עם הצרה הזו. ומידי יום ביומו מרגיש מזויף, אבל הוא לא קורא לזה ככה. זו פשוט מן התבוננות מהצד בהרבה מקרים ולהבין שאתה מתמודד אחרת ביחס לאחרים. נמוך יותר, כן.
אתה הולך בדרכים הנמוכות יותר. כי אז קל יותר להגיע.
אבל האמת היא גם שלא ידעת, כי מאיפה שעמדת באותו רגע, הדרך הזו נראתה מאוד באותו הגובה כמו כל השאר… ורק כשאתה מסתכל אחורה אתה רואה בחדות יותר את התמונה שציירת. ומה שהיה נראה לך פרופורציונלי להפליא, מתחדד עמגושם ולא ראוי להבחיל.
וכל הצבעים שהשתמשת בהם עכשיו דוהים במהירות.. כנראה שגם השתמשת בבלוק ציור במקום בקנבס. ועכשיו קל להבין מדוע התפוח רקוב מבפנים. יכול להיות שהוא פשוט נולד ככה. הרי ככה הוא כל חייו.. מלנכולי ומסכן. קורבן של החיים. כל המעשים מובילים לכך.
כמו נשק מזוין שיורה לעצמו ברגל. זה די כמו לעמוד על בניין עזריאלי, ממש על הסף ולקיים בחירה פזיזה. זה לשחק ולהיות הרבה מאוד דמויות. אקסלוסיביות וייחודיות. זו עשיה זולה ועיניים גדולות. זה שבריר של אמת שמצית את הזעם, וזה גומר לך על הפרצוף, ומעיר אותך בכל בוקר עם טעם מר בפה. אפילו שציחצחת שיניים.
