כמו גרעפס אחרי סודה

עבורי להפסיק לכתוב זה בלתי אפשרי ועם זאת לפעמים זה בלתי אפשרי להמשיך.. אבל איכשהוא המילים מוצאות את מקומן, כאילו מעולם לא איחרו לבוא כאילו תמיד ידעו את משמעותן, רודפות אחת אחרי השניה בתיפופים, בזיעה חמימה, פעמים רבות חושבות על איזה משמעות נסתרת שרק השורות יכולות להחביא.

אני מפרקת מצבורי סמים ירוקים וקלים, זה כאילו העשן נותן בי את השראתו ומניע אותי להמשיך לנחש את האמת הלא המדוברת. זה כמו תרופה לנשמה פצועה. מילים כמו כדורים.
מכל הצבעים, כדורי דיכאון, משככי כאבים ואנטי דלקתיים, בשביל הזיהום הפנימי הקשה…

היו תקופות שאלכוהול השלים את התמונה הירודה והיווה מעין פאק-יו על הכל. בעיקר על עצמי.
אך עם צילום של המצב הקיים בעדשה טיפה יותר חדה, אני שומרת על מינון נכון של לסגור את היום ותו לא, בתקופות האפורות. ואני אנסה לשמור על זה ככה.

כמו שאני אמשיך לנסות לשמור על המילים שלי כהרמוניה ולא פיסות צליל מפוזרות ללא קצב. עד השעות הגדולות. עד שהדם מאצבעותי יתייבש, כי אני חושבת שזה הדבר הכי קרוב  לכישרון שיש לי ואני רוצה לנצל אותו כמה שיותר לפני שייגמר. החמש שנים האחרונות היו השקטות ביותר שהיו לי, כתיבתית..
הגה לא יצא מנשמתי, אפילו לא על הנייר, כי עבורי לכתוב, זה להתפשט.
והצלקות לאורך גופי הן מבישות. ואולי יום אחד אכתוב על כל אחת מהן בנפרד.
כאפיזודה, כי זה מה שמרפא אותי.

לכתוב את הדברים זה כמו להודות בהכל.  כתבתי מטאפורות והקבלות כמו רפלקס כל כך בקלות כי שיחקתי את המטאפורות הללו כשהייתי בסרט של עצמי. של ההיי הזה, של אפיזודה לא ברורה ולא נשלטת.  

הפסנתר שלי יכול לנחם אותי פעמים רבות גם, בדיוק כמו הכתיבה. אבל רק כשנופלת עליי המוזה.
הוא פסנתר אמיתי בשבילי, כאשר בפועל מדובר באורגן חשמלי עם פדל בעל חמש אוקטבות…
אף פסנתר או כל קלידים לא צריכים להכיל חמש אוקטבות.

יותר נכון מי שמעריך נכון את המוסיקה על כל גבהיה, מלכתחילה, לא ירכוש אורגן חשמלי שהוא לא בעל 7 אוקטבות.. 

אבל היינו במצב כלכלי ירוד וזו הייתה ההתחלה של תקופת הלמידה והאהבה לזה…
ואולי למען האמת, פשוט עדיין לא ידעתי להעריך נכון מוסיקה על כל גבהיה.
ועם כל זאת הוא עדיין הפסנתר שלי. לא אגיד שהוא ה"בייבי" שלי, כי זה סוג של הוא גידל אותי ולימד אותי להסתכן ולרוקן לו את כל האנרגיות אל תוך הלילה.
ויש לילות נטולי שינה שזה בדיוק מה שאני עושה. מנגנת את עצמי.
הרבה במינור, מז'ור בפזמון. מן תבנית קיטשית כזאת.

מידי פעם יש לי יציאות שאפילו אני לא דוחה מיד על הסף. ואני לא עושה עם זה דבר, כי אין מה לעשות עם זה, ברגע שכתבתי והלחנתי והקלטתי זה סגור וחתום. Tough Poles הוא בין האחרונים והוא הכי אמיתי שיצא לי עד עכשיו. (קישור למטה) הוא הרגיש כמו גרעפס אחרי סודה.