בשבילה זו התנועה

אחותי הגדולה היא הצד התימני שלי. שוקולדית ומיוחדת כמו עפרה חזה.
היא רוקדת את החיים, היא עשתה בחירה נכונה. אחותי היא הוכחה לניסיון ותהיה,
כשלון והצלחה. בסדר הזה של המשפט.

היא מעוררת השראה בדיבור שלה ויורקת על כולם בקשת, סמוכטות של אנרגיה.
אנשים בדרך כלל, כל עוד לא מדברים על פטיש ביזארי, לא אוהבים שיורקים עליהם,
אבל יש לה דרך להפוך את הנוקשות של אמירותיה לתומכות ועוטפות וחזקות.
היא אדם שיודע לקום, בדיוק כשם שהיא יודעת מה זה ליפול,
אחותי הגדולה היתה השריון שלי בשנים המוקדמות שלנו ואז היא נעלמה לחיים אחרים.

היא הייתה צריכה לפרוש כנף, כי היא לא נשמה בישראל. היא נטשה את הטיטניק בזמן
ומאז חלפו 10 שנים, אולי טיפה יותר אולי פחות, הנקודה היא שכולנו התרגלנו מהסיבה הפשוטה,
שהיא מצאה את עצמה ואת המקום שלה. זה מה שנקרא שייכות. להכות שורש. 
מצאה לעצמה בית. והיא התחתנה איתו.
חיה את החלום האמריקאי השמרני.
עבודת חייה שהיא כל כך אוהבת, לתת לגוף שלה לדבר;

תנועה, היא מילה עבורה וגם הסטודנטים שלה מאמצים את ההתמסרות הזו לריקוד.
היא מוכרת ומוזכרת בכל מקום באהבה וטעם טוב ולפעמים היא נראית כמו מישהו
שנשלח אלינו כדי להתחזות להוכחה, שהיא האנושיות. החמלה, הטוטליות עבור מישהו,
הנתינה הגדולה וההומור המרפא שלה.

אין כמו הקור רוח שלה, להרגיע. אך תלוי מתי למען האמת… הפתיל התימני כאמור, קצר גם אצלה.
אבל כשנדרשת התמיכה שלה, במיוחד עבורי, עם כל הגילוי וההבנה שמשהו בי לא בסדר אחרי כל כך
הרבה ימים אובדיים וקושי, היא שומעת אותי ולפעמים יש לי תחושה שקשה לה להתרכז בזה. זה מובן.

מי כמוני יודעת להכיל בעיות של אחרים זה לא קל, זה מתיש.
יש פעמים שזה מוריד אותך למטה לשמוע מבוקר עד ערב תלונות, מירמור ופאסימיות.
מכל מקום, אחותי היא בן אדם שאנשים אוהבים. פשוט עשויה מהחומר הזה.
והיא שווה את האימרה הזו.