לא היה לי מושג
מתוסכלת מהאנושות, מעצמי ומהתוצאות של המוח הזוחלי שלנו, שעדיין שולט בהתנהגות 95% מהזמן. האדם לא טוב מכל חיה אחרת.
העולם הזה אכזר. בכל מקום שבו אני דורכת פיזית או מנטלית, יש סבל. רוב האנשים בעולם מעונים. יש כל כך הרבה לעשות בכל כך מעט זמן…מרגיש לי כמו צורך ב-200 שנים של עשייה, ועדיין הטבע האנושי יישאר כפי שהוא. זה מתסכל ומתיש, ועדיין אני פועלת לשנות. אידיוטית. אני לא אדם, אלא זבוב. מתנגחת בחלון סכור שוב ושוב. האופטימיות הזעירה והבלתי זהירה שלי מכלה אותי. עזרה לעוד אחד ועוד אחד, וזה לא נגמר. לא מצפה לתמורה, כי אי אפשר לצפות ולו במעט למשהו מאנשים. הם התרגלו לנצל ולהתייאש. אין בלבם אלא רצון ובהלה אחרי הכסף. כל רצון טוב מגובה באינטרסים. האנושות מצחינה מערכים בלתי ממומשים, שתססו והפכו לסחי.
איך אפשר להעמיד פנים שהכול כרגיל, ולהמשיך לדבר על התסרוקת של סלב א' או הבגידות של סלב ב'? איך אפשר להמשיך לצלם את עצמכם בלי סוף באותה הפוזה ממש? ניסיתם לעשות אלבום של כל התמונות הללו בציר הזמן? זה נראה פתטי, חד-גוני, טיפשי ואגוצנטרי.
העולם הפך לאסופה של סלפי'ס שלא רוצים לדעת דבר מעבר למתרחש לטווח הפריים הנכון, שמחמיא לכאורה למראה המעוות והאחיד שלהם.
לכן, בעיקר שותקת. אין אוזן קשבת – רק העמדות פנים יומרניות של אנשים מבולבלים, שחושבים איך לסגור את החודש בלי להרגיש שהם אוגר על גלגל בתוך כלוב שטרחו להקים לעצמם.
יותר מכל מטריד אותי השקט הפנימי שפיתחתי. איך אפשר להיות שקט לנוכח כל העוולות?
פשוט עושה מה שביכולתי, אבל זו טיפה בים. לאן נעלם טוב הלב? אולי היה פיקציה מאז ומתמיד?
-
1 תגובה
