מתנות קטנות של היקום המרגיז

06.08.16
אני מכושפת על בטוח. באופן מטאפורי לחלוטין, אבל לחלוטין מכושפת ע"י השכנה בגיל מתקדם
שעסוקה בלפתח את מפעל חייה, הנכדה בת השנתיים שלה.
זו ילדה שאינה פוחדת מדבר כיוון שהיא נתמכת על אורח חיים שבא לבחון כל התהוות של העולם.

 בעלות השחר, היא בטח כבר על הרגליים, דרוכה ומוכנה. בשבע בבוקר, השתיים כבר מבלות בחוץ.  סבתא ונכדה. בוחנות את המדרכה, חוקרות את הרוח, והיא איתה בכל שלב של הדרך להתגלות חדשה של משהו. כמו למשל, לבילי, לכלבה שלי. זה מתוק למען האמת. אבל המחיר- יקר.

אנחנו גרים ביח' דיור כחלק ממה שנראה קומפלקס. וחולקים זווית משותפת עם המרחב האישי של השכנים. גרים על אותו מישור ממש מולנו במפלס של -2 מהרחוב הדנייתי. שם גרה גם הקטנה. הזקנה גרה ממש מעליהם. היא האמא של האישה. כך שכל פעם שהזקנה יוצאת עם הקטנה שלה, בילי נרעדת לשחקים, כמובן, כיוון שמדובר בישות שלא מבינה את הערך של מרחב אישי ופרטיות, אז אם אנחנו בבית, בילי יכולה לאתר אותן דרך הדלת זכוכית.

למרבה האירוניה שכרתי כמעט לפני שנה את המקום שאכן התאהבתי בו אך זה בלתי אפשרי באותה מידה שכן אני לא בן אדם שנוטה לחיות בכזה שיתוף. לפחות לא עם האנשים מסוג כזה שאין לי איתם הרבה במשותף ושברור שהם מפעילים עליך מניפולציות רגשיות.
 לדוגמא, גם היום היא הרסה לי את טקס הקפה. אני שונאת כשהורסים לי את טקס הבוקר.
זה לגמרי טקס.
אני עושה אותו כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום,
ואני עושה בדיוק אותו הדבר כל פעם. זה אומר שזה טקס.

אבל הפעם שידרגתי ויצאתי החוצה לחצר הקטנטנה שחוצצת מרחק בערך של חמישה מטרים מהשכנים ממול, יחד עם בילי. השעה הייתה לפני שבע. חשבתי שנוכל לעשות את זה דיסקרטי, בדיוק כשהן יצאו החוצה. בילי עדיין הייתה ישנונית ולא התעוררה לחלוטין עד לאותו הרגע. אך מהר מאוד היא איתרה את שתי הבנות האהובות עליה. את הילדונת, אי אפשר שלא לאהוב, זה כאילו מלאכים הביאו אותה לעולם. אבל בילי אוהבת את הזקנה רק בגלל שהיא מגניבה לה בשר כל הזמן… אפשר לנפנף לכלב בחתיכה יפה של בשר ולהגיד לא? ככה? בלי שום מטרה?
מניפולציה!

היא בטוחה שהכלבה שלנו לא מאושרת ולכן היא מרגישה צורך לתת לה אוכל. 
יש משהו באישה הזאת שגורם לנו להרגיש כל כך לא בנוח. לדוגמא היא תמיד זורקת יציאות כאלה מוזרות-
"איזה כלבה יפה היא
היא נורא אומללה,
את יודעת-תשחררו אותה מהרצועה
תנו לה ללמוד את העולם…"

, היא לא צריכה ללמוד את העולם, היא צריכה להשאר שלמה.  בפעם האחרונה שהייתה בלי רצועה היא נדרסה וזה היה אחד האירועים הנוראים שחווינו מימינו. אבל גם כשאני יורדת איתה לרמה כזו של כנות, היא קוטלת אותי במן נחמדות כזו, כי היא חושבת שצריך לקבל את הדברים כמו שהם. וכלבים הם יודעים לשרוד.

הנה העניין האמיתי, היא לא כלבה של העולם, היא כלבה שלי. ובמעשיי אני שמה עליה זין כזה גדול,
אבל רק אחרי שאני עושה את הטעות ופותחת לבילי את השער מתוך אימפולס כזה שהזקנה הזאת מצליחה לגרום לי לעשות-
'לא להיות בעלים רעים ולמנוע ממנה'.

ואז פשוט כעסתי על הזקנה שעוד פעם הרסה לי את הטקס.
זה כאילו היא מכשפת אותי.
צריך להכיר אותה כדי להבין. מן טיפוס. ואני אוהבת את הילדה שלה, כי היא חכמה בצורה בלתי רגילה. ויפיפיה. אפשר לטבוע בתוך בעיניים שלה. טוב כמובן, היא ראתה כבר עולם.

אחכ נאלצתי לשים נעליים ולארוז את הקפה לדרך איתי, כדי להביא אותה מהשכנה שתמיד נותנת לה אוכל- הסיבה! שוחד. ככה או ככה תמיד אני אצא הבעלים הרעים מבחינתה. אחרי שבילי והקטנה שיחקו קצת והבנתי שזה יכול לקחת עוד הרבה, ארזתי גם את בילי לדרך, חזרה הביתה. 

אין לי מושג אם אני מגזימה. אבל מתברר שיש טיפוס של אנשים שאני לא סובלת- מלוקקים, חושבים שהם יכולים לקבל החלטות בשבילך ושהם כבר למדו הכל. כאלה שהם מניפולטיביים רק מעצם היותם חיים. אני יודעת שאלכס מסכים איתי. ואפילו פעם אחת, בזמן שניגנתי ובילי בכתה לצאת החוצה, שמעתי את הבת של הזקנה אומרת לה- "אמא יש דבר כזה שטח פרטי, צאי לה מהבית" אז יכול להיות שיש משהו במה שאני אומרת.

אחרי המעידה הקטנה שלי מאתמול, נדרתי שתיקה מילולית, ואולי זו לא הדרך האידיאלית עבורי לפתוח את שבת בבוקר כמו שאריק היה נוהג לפתוח, זה הוציא ממני משהו. המתנות הקטנות של היקום המרגיז.