תרבות היצירה הטובה
עלו בי כמה רעיונות שתועדו לנייר. אולי יום אחד אגשים אותם. תמיד יש את הרצון להגשים. לרדוף להגשים. מה כבר יש להגשים כשהחיים נראים גדולים ומסובכים, איפשהוא חייבים לזכור גם מה זה חיים. וכל פרקספקטיבה אחרת שמסתכלים, החיים זה דבר שולי, בין כוכבים בחלל.
איכשהוא הכל מדעי, וביחד עם הזאת הכל גם מאוד רוחני. מי יודע כמה גלגולי חיים יש. ולפעמים אנחנו נתפסים על דברים כל כך קטנים, עד כי שאנחנו שוכחים את המחיר שאנו משלמים על כך. וחבל. אולי נמות מחר. לא כדאי לנצל את ההוויה שלנו בשביל לחיות בשלום אחד עם השני. לא לאהוב, לחיות.
כל אחד שיתמרמר בבוץ שלו, שיסחב את המטען שלו. וישתה את הקפה שהכין לעצמו.
כן. יש לזה משקל ואמירות פוליטיות גם כן. לא בא לי להכנס להכנס לפוליטיקה;
זו ערמה של שחיטות שנותנת הסבר לגיטימי על איך המדינה הזו מתנהלת. וזה מצחיק איך אנשים כל כך אינטילגנטים מנהלים אותה, ועדיין לא מצליחים להוכיח מדוע הם הגיעו למה שהגיעו.. אחרת לא היו אנשים שמתקשים לשרוד בטריטוריה הציונית הקטנה שלנו.
צד שני, גם אף פעם גם לא הייתי או ניסיתי להתמודד למועצת התלמידים ביסודי, אז שמישהו יקום לסתום לי את הפה. לנהל מדינה. מושחטת, מסורבלת, לא הוגנת… זו עדיין סוג של התנהלות. סחטיין עלינו שלפחות אנחנו ממשיכים לנוע לכיוון שינוי. האופטימיות חשובה בסופו של דבר.
תודה לאל שתרבות היצירה אצלנו נחשבת. נדמה לי שאנחנו עם שעבר הרבה. עם כל המלחמות שחווינו והאובדנים. והדאגה אחד לשני. כי אנחנו כולנו קרובים אחד לשני ועוברים הכל ביחד. תל אביב וחולון תאכלס שכנות. ועוטף עזה, הם גם חוליה של הצפון.
אני מבינה שיש מי שלא רואה את זה ככה, אבל בסופו של דבר אנחנו עם מאוד חם שיודע לתת מעצמנו בשביל האחר כשהמדינה יורדת לטימיון לתקופה. ואני בטוחה כשאבריא פיזית מהאפיזודה הגבית-רפואית שלי, אחזור לכושר שלי. יש לי רצון עז לרדת לקצין העיר ולתת את חלקי. שולי וקטן ככל שיהיה. יש משהו בעולם הצבאי שגורם לך לראות דברים בפרופורציה.
אני מתבשלת עם זה כבר כמה שנים. הייתי נהגת בצבא. קרוב לבית. קרובה לאמא, שעד היום אני רואה כטעות כי לא באמת מימשתי את מה שרציתי לעשות. בהתחלה רציתי להיות רחוק. לתרום. לעשות משהו משמעותי. אולי זה ישנה אותי. ואיכשהוא נכנעתי להיות חיילת סוג ב' של צה"ל.
היום זה לא כבר לא משנה מה עשית בצבא. היום למרבה הצער, אנו צריכים להודות על מי שמתגייס ככלל. כי להשתמט סתם, זה לא להיות ראוי למדינה שלך בעיניי. ממש לא. לא כשאתה חי תחת מתקפה והתמודדות יומיומית!
בין אם אתה תל-אביבי-בועתי, או תלמיד ישיבה שמתנגד למלחמה. אבל תתנגד למלחמה עד כדי ויתור על המדינה שלך? אלו השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו. ויש ששואלים את עצמם מידי יום. מה שמביא אותי חזרה לתרבות היצירה הישראלית שלנו.
את האמנים שלנו אף אחד לא יכול לקחת. כי אנחנו כותבים גם על כאב היסטורי. אנחנו מנציחים את אלו הפסידו את חיים בגבורה, וכל כך קשה שלא לבטא זאת בדרך מסוימת. אז דברים מתפרקים בשטח. אבל אז יש להם דרך להתחבר למנגינה או להרקם לסיפורת. תרבות היצירה הטובה.
