רגע אחרי התקף פוסט טראומטי

מרגישה מרוקנת, עוד לא מאוזנת, כבר לא זועמת, כבר לא פועלת על אוטומט כמו חיה פצועה. 
הייתי רוצה לחשוב שהתוכנה שלי מתקדמת יותר, אבל כולנו בני אדם. זה בעיקר לרעתנו. בכל אופן, 
מזל שלא שאלו אותי אם אני רוצה לבוא לעולם, כי התשובה שלי הייתה שלילית. 
בכל זאת, חושבת שאמורה להיות איזו שהיא סיבה שאני לא מודעת לה, שבגינה אני כאן. 
עדיין מפלסת את דרכי בין ערימות הזבל. יכול להיות שהיו צריכים לשלוח כמה קקטוסים לעולם כדי לייבש את הביצות. אז הנה אתם חווים את הקוצים שלי. אנשים הם מין רע. בודדים מצליחים להבין זאת, ולנסות להתעלות על עצמם. ת'כלס זה תהליך סיזיפי ובלתי מתגמל אבל כל צעד קטן כזה משאיר מורשת שלמה. אולי יום יבוא והמין האנושי יהיה באמת מודע לחולשותיו, ויפסיק להאמין שהוא נעלה יותר. זה יקל על הציפיות, ויעמיד אותו במקומו. הישרדות. זה מה שמוטל עלינו. כל השאר הן רק גרסאות ודרכים להשגתה. 
עד ההתקף הבא, שצץ מסיבות מרובות, מקווה לטוב, כי אין פתרון טוב יותר כרגע.