קוצר רוח לנורמליות
המאפרות שלי בבית נראות כמוני עם מאפיינים נפשיים.
הם מתמלאות עד אפס מקום, עד כי עולה בי חשש כי המגולגלת שהשארתי לנוח במאפרה, תתחיל לשרוף בדל חרוך אחר, אז תהיה לי חגיגה מעושנת בנפש. נפש ששורפת כמעט בלי מאמצים מיוחדים. זה עומס תמידי. וכמה שאני לא מקפידה להשאיר את העפר בצלוחית הקטנה, יש לו דרך להגיע לכל נקודה אחרת בחיי. זו הצפיפות של העשן שגורמת לדברים להיות מטוטשטשים.
כי אני לא בדיוק יודעת איפה אני עכשיו. יוצאת מתקופה חוזרת לתקופה שחוזרת חלילה וזה סרט קיטש שלא באמת התכוונתי ללכת לראות. אני לא השבר הכלי שהייתי לפני מספר ימים אחדים וקצרים. אבל אני גם לא חזקה עדיין כי הרשיתי לעצמי עוד להשבר אמש עם אלכס. ויכול להיות שהתזמון כאן הוא רגיש, אלכס הצליח לדובב אותי שניה לפני הירידה למחתרת. ואז תודה למי שנתן לי את היכולת להתבטא, לשם שינוי כשברחתי מהעולם, לא ברחתי מעצמי. ואני מניחה שאני צריכה לרשום ניקוד. אחרי הכל, תמיד בחרתי אחרת.
יש עוד מלא קשיים שלא התחלתי לחשוב עליהם. כמו לחזור לעבודה למען השם. לתעסוקה. למסגרת. לחזור ללמוד איך חיים שוב פעם. להשתייך לכל אותם אנשים מתפקדים. ואני יודעת שזה ייקח עוד טיפה.
לפחות אחרי אבחון נוסף שאעשה. פשוט כי צריך. כי אני מרגישה שזה טיפול אחר שאני צריכה לאמץ לעצמי כעזרה. כי בא לי לחיות חיים אחרים. חיים שבהם העליות לא משכרות אותך והירידות לא גורמות לך לרצות לחיות במערה משלך. חיים שנורמליות זה הדבר הכי יציב שיש עבורך. כי עד עכשיו לא הייתה כאן שום נורמליות. שום איזון. נפלו ממני כמה סלעים שהורידו הרבה עומס מליבי.
אני מחכה בקוצר רוח כבר לנורמליות. לחזור לחברויות ישנות. יש לי חברויות שהולכות אחורה בשנים כמו רומן טוב ושמן. ויש חברויות קטנות. שגידלו קצה של התחלה עם פוטנציאל להתממש ונקטעו בגלל שאני לא יכולה להכיל כל כך הרבה בתקופה כל כך גדושה. ועם כל הכבוד ולחברים, עדיין זה מן דבר חצוף להגיד- אין לי זמן אלייך עכשיו. אני צריכה להתרכז בעצמי. זה נכון לחלוטין אבל נשמע אכזרי..
פעם לא ידעתי איך להגיד את זה. איך להגיד לחברה שלי שאני תמיד שם בשבילה, חוץ מהפעמים שאני לא. רוני היא החברה הכי טובה שלי. היא ממולחת בדרך שלה, פילוסופית בכל מיני צורות. היא גם מאוד לוחמנית על החיים שלה. הרבה פעמים מצאתי אותה נאבקת כל מיני מלחמות, שכנראה היום הפכו אותה להיות הרבה יותר חסינה לאנשים. ואיפשהוא יותר חשדנית. ואני לא מאשימה אותה.
והיו ימים רבים שהחזיקו את השתיקות שלנו, כי מרחפות שם אכזבות ותהיות על נטישה. והאמת היא שהניסוחים האלה יכולים להשתנות בהתאם לאיך לוקחים את הדברים. פעם חשבתי שהחברות שלי ושל רוני היא מובנת מאליו. אחרי שהתוודיתי על טעותי, חשבתי שאנחנו חברות שלא עמדו במבחן החברות. אך לאור כך שאיכזבנו אחת את השניה במרוץ השנים והיום אנחנו מצליחות עוד לתת לתקווה אחת לשניה ולהמשיך מאיפה שהפסקנו, כנראה שזה מוכיח את ההפך.
