תת מודע עם כוונה
אני מרגישה שדיברתי סתם.
מילים לאויר. מאכילות את הקירות, במקום לכרסם במקום הנכונים.
במקום להכריח, התבזבזו שוב לנוכח ההכרה שהם יותר נאיביות מאשר מצפות.
כי אני לא יכולה להכריח אדם לחשוב אחרת.
אין ביכולתי לשנות אף דפוס שאני לא חיה אותו לגמרי ואיפשהוא אני מרגישה שאני נלחמת עם השור כשלמעשה הוא כלל לא בזירה. אם אני קוראת לו, הוא אינו שומע. יש לו תחרויות רבות על הפרק. הוא שומר אותי לסוף.
זו מחשבה כזו מטומטמת בעיני. לשחק מחבואים עם הצל שלך. הוא אחריך כל הזמן.
אמרתי את מה שהיה צריך להאמר. את מה שהפך להיות עבורי כשל לבבי.
ואני חושבת לפעמים שאני צריכה להתכונן לסטירה. בגלל שהנסיבות דורשות את זה. בגלל שזה קשה להודות שאתה צריך עזרה, במיוחד אם אתה לא מאמין בזה. בגלל שזו גם מחשבה חצופה מצידי לחשוב שברגע שאני אגיד- הדברים יקרו. לחיים יש טבע אחר. הטבע שלהם הם לתפוס אותך לא מוכן לפעמים. ולהוכיח את הטיפשות שלך כשאתה מתכנן תכניות. כן.
יש איזה פתגם כזה עם אלוהים או משהו. אני לא זוכרת איך הוא הולך. הוא נכון מאוד ויש לו פוטנציאל מהותי להיות מאוס כמו שהוא…
מצד שני, אם מישהו היה בא ואומר לי לפני חמש או שש שנים שיש סיכוי שיש לי מניה דיפרסיה, גם אני הייתי מכחישה. גם אני עברתי תהליך עם עצמי. גם אני מצאתי את עצמי בסיטואציות שהיום בדיעבד, אני מבינה שלא התרחשו סתם. כמו עם גל.
בחורה מתוקה בסה"כ. בגיל שלי. שכרה את היח' דיור שלה מהשכנה הזקנה, והיא גרה לידנו ממש עד לפני כחודש. לכאורה החיים שלה מתפקדים, עבודה בבורסה. כסף בבנק. והכל טוב. נתקלתי בה יום אחד ובחבר שלה. ודיברנו קצת. והם נראו זוג כל כך חמוד. ימים לאחר מכן, הרמתי טלפון להזמין אותם לשישי ביחידה שלנו כשהיא עונה לי בבכי, נחלצתי לעזרתה. למה שמישהו יבכה ויהיה לבד???
עליתי אליה והיא סיפרה לי כל מיני דברים מוזרים. זה הרגיש שקר, אבל איכשהוא היא הצליחה להוכיח את עצמה כל פעם מחדש. היא דיברה בקצב משתנה. הייתה מאוד תיאטרלית. הדמויות שהיא הציגה לי לשם הבנת הסיפור ההזוי, השתנו ביחד עם הבעות פניה;
מחמורות לבוכות,
מאגרסיביות לחסרות אונים,
ממשתובבות לקרות כקרח… והתחלתי לחוש לא בנוח.
לקח זמן עד שהאסימון ירד דרך תעלת המוח. הלילה הזה עוד היה ארוך. והיא הכניסה אותי לאמוק, כי הרגשתי שיש בה משהו שהוא לא שפוי וזה הפחיד אותי. ניתקתי קשרים. אמרתי לה שאני מקווה שהיא תרגיש יותר טוב, אבל יש מעט מאוד שאני יכולה לעזור ואני פשוט לא יכולה להגרר לזה נפשית בתקווה שהיא תבין. והיא הבינה.
זה נתן לי הבנה אחרת, שהבחורה המתוקה הזו חולה במשהו והיא כנראה כבר עברה כמה קשרים שנשרפו. מהבהלה ככל הנראה. תגובתה לא נשמעה מופתעת. אלא מקבלת, למרבה ההפתעה… העליתי לעצמי אפשרות של סכיזופרניה, אחריי הצלבה של דברים שאמרה ופיענוח מחדש של הערב המפתיע הזה. אני מבינה שהתרחיש הזה לא קרה סתם. הוא בא להגיד לי משהו בדיעבד.
זה בא לתת שם, מונח והגדרה להתנהגות ההזויה שלה, בעיני נתפסה כהתנהגות פסיכית. היו דקות שחשבתי שהיא תנסה לפצוע אותי עם אולר שבמקרה חבוי בבגדיה…
היו כל מיני מחשבות מפתח שהאפיזודה הזו שתלה במוחי. לא השתחררתי מזה במשך כמה חודשים והיום אני מרגישה שפשוט התייחסתי אליה כמטורפת בסופו של דבר, אבל היא לא אדם רע. היא עשתה רושם של מישהי חולה שמטופלת ע"י המשפחה שלה שאוהבת אותה ורוצה בטובתה. ויכול שנפלתי עליה בזמן התקף פסיכוטי כל שהוא. כי זה היה די פסיכוטי כזה שלא מבינים.
אף פעם לא נכחתי עם מישהו שחווה כזה התקף בזמן אמת. וזה גרם לי לחשוב. קחי את הטלפון ותכתבי לה- שאת מצטערת על האקט של הבריחה. שיצא לך לטעום טירוף גם וזה הפחיד אותך יותר. ואת מבינה ולא שופטת ואת מאחלת לה הרבה טוב. כי היא בן אדם.
ואני צריכה לעשות את זה בקרוב. התחושה שפגעת במישהו היא איומה.
תחושה של פגיעה בך היא יותר איומה כי אתה לא יודע למה.
בכללי כשאנחנו לא יודעים למה אנחנו כואבים, זה מבלבל לנו את כל הסיטואציה.
יש דברים שמודעות יכולה להשפיע עליהם, לנסות להיות יותר מתונים, יותר זהירים, יותר מובנים.
והמודעות הזאת תגיע מתישהוא. זו שאלה של זמן ונסיבות. אולי המילים שהתפוגגו באויר, נספגו איפה בתת מודע ומתישהוא הן יתעוררו להודות. כי התת מודע יודע מה שהוא עושה. הוא דוחה את הסוף.
