זה רק חסר יותר

כבר הרבה זמן שהדרכים שלנו שונות בחיים, זה כבר לא אותו המסלול, זה גם לא הביחד הזה שעשה אותנו אדם אחד למרות שהיינו שני אנשים שונים. זה לא זה, זה אולי גם לא יהיה זה אי פעם, ויותר משכואב לחשוב שזה לא שם, כואב להיזכר באיך שזה היה, כואב להיזכר בהתחלה, בפעמים הראשונות

לא היה לי את האומץ לומר לך, אבל אחרי כמה זמן כשפחדתי שמישהו אחר יתפוס את המקום שלי אמרתי, אמרתי את מה שהרגשתי וחשבתי, וזכיתי במה שרציתי. הפעמים שבהם ישנת עליי והלב שלי מת וקם לתחיה בלי סוף מרוב אושר והמגע שכבר אין, להעביר יד בשיער שלך, להרגיש אותו, ואז גם בפנים וללטף ולחבק ולומר מילים שכן התכוונתי, אבל את לא, לחשוב שהאמנתי להכל כאילו כלום. והיה לי טוב, היה לי שמח, היה לי אושר. הרגשתי מאושר להבדיל משארית החיים שלי שבהם אני מרגיש מת בקטע רע. וזה הלך לי בין האצבעות ונעלם

זה הלך כשבאו השקרים וההתחמקויות והתירוצים וגם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת אבל מעולם לא עשיתי דבר שיפגע בך, לא כמו שפגעת בי. תמיד ניסיתי לרצות אותך, תמיד ניסיתי לשמח וכשאפשר גם אז לענג ותמיד רציתי שתהיי מאושרת, אבל כנראה שזה לא היה הדדי ולא באמת היה אכפת לך מעולם, רק שיקרת שכן, רק שיקרת שאת אוהבת

ועכשיו יש לי פה זכרונות רק שאני מעדיף לשרוף, אבל בשביל זה צריך לעשות לעצמי ניתוח מוח ללא רופא מוסמך וללא הרדמה וכרוך בקומה ואז להצית רק את שיערות הראש שלי, שישרפו קצת

אני מתגעגע ואני לא יכול לשחרר