פחד בפני עבודה חדשה
מחר אני מתחילה לעבוד במקום חדש.
והפעם אני באמת מפחדת.
מפחדת מאיך אני אסתדר עם האוכל,איפה אני אכניס אותו,איך אני אאוכל עם כולם ולפני כולם. האם אני אעמיד את עצמי בשאלה לאכול או לדלג.
פעם היה יותר קל כאילו, פשוט לא אכלתי בעבודה ואז כולם היו רגילים שאני לא אוכלת. עכשיו תמיד נראה לי שאני אוכלת יותר מכולם וזאת הרגשה נוראית.
יהיה גם מוזר לא לשמוע שאומרים שאני רזה, כי לפני האישפוז תמיד היו שמים לב על זה והייתי מקבלת את זה ברוח טובה ובהתלהבות.
ופה פתאום כולם יסתכלו עליי, יבחנו אותי.
אני מרגישה שמחר אני כאילו הולכת לקרב, לכבוש מישהו.
כאילו אני הולכת להוכיח משהו.
ואם להיות כנה, חוץ מזה שאני בחרתי בעבודה הזאת, אני הולכת גם כדי להוכיח דווקא למקום עבודה הקודם שייראו ושיידעו מה הם הפסידו בזה שאני עזבתי! שקיבלתי תפקיד אחראית משמרת בתור עובדת חדשה ושאני לא חיכיתי לזה שנים.
לכל קידום, לכל עליה במקום עבודה הקודם היה מחיר של עצבים, של אכילת את עצמי, אכזבות, כעסים,עלבון ופגיעות בי. וכמובן ניצול.איך בלי זה?!!!!!!!!!! רק אני אשמה הייתי בכל זה. נתתי להם לעשות לי את זה.
תמיד וויתרתי, תמיד שתקתי, אף פעם לא דרשתי כלום. ככה היה שמונה שנים. וכנראה שלאחרונה זה הגיע לי עד לגרון ואז אחרי האישפוז פשוט עזבתי. לא אמרתי לאף אחד שאני מתכוונת לעשות את זה .פשוט באתי וביקשתי מכתב, מסיבה בריאותית.ככה הגדרתי את זה להם.
ועכשיו אני בספקות. אולי אני ממהרת מידי? אולי הייתי צריכה לבחור בתפקיד פשוט ואז להתקדם לאט לאט.
כמה אנשים שמכירים אותי שאלו אותי למה אני מורידה מערך עצמי. הלוואי והייתי יודעת תשובה!
מצד שני למה ששוב אחכה אם יש הזדמנות טובה. צריך רק להוכיח את עצמי, להוכיח במובן הטוב, להוכיח בתור עובדת חדשה.
אני רוצה להיות פשוט יוליה, להיות אני ושיקבלו אותי איך שאני.
למרות שעכשיו אני לא יודעת מי זאת יוליה החדשה.
ככל שהרגע מתקרב ככה הלב שלי יותר מתכווץ.
ככה יותר ביטחון יורד.
רק הפחד גובר.
לא להתאכזב. לא לאכזב.לא ליפול.
אני פשוט רוצה להצליח גם בשבילי. תמיד שאפתי לתפקיד הזה. ותמיד היו לי נותנים תפקידים אחרים, כי,שוב, שתקתי.
אני לא יודעת, לא יודעת. כל דבר פתאום בחיים שלי מלא ספקות.
אוף! ועוד שינוי הזה פיזיאולוגי הזה! גם כן הוא עכשיו.
מצד שני אם הייתי נגיד בתת משקל מי יודע אולי בכלל לא היו מקבלים אותי. אני פשוט לא יודעת…
יש לי עוד זמן עד מחר בבוקר להתחרט, לברוח,להתחבות.
זה מה שאני רוצה עכשיו
.להסתגר ולמשוך זמן עד מחר.
שהשעון יעצו, שהזמן לא יזוז…
למה כל כך מפחיד אותי כל זה? כולו מקום עבודה.
למה כל כך מסובך אצלי הכל נהיה?!
אולי זה גם ייראה מצחיק מהצד ופרימיטיבי שאני כתבתי כל זה, אבל הייתי חייבת להוציא את זה לפחות פה.
