סוף סוף…
אחרי תקופה כל כך ארוכה של סבל, אני מרגישה טוב. סוף סוף יש שיפור, אני מתחילה להשלים עם המראה החדש שלי… לא מרוצה ממנו, אבל מוכנה לקבל אותו כדי לזכות בחיים בריאים.
אני עובדת על עצמי חזק ונראה שהעבודה הזו מוכיחה את עצמה, מובילה לתובנות. לאט לאט אני מתחילה להבין מה המחלה משרתת אצלי, מה הוביל אותי למקום הזה ולמה אני זקוקה. טרם מצאתי את הפתרונות לכל הבעיות והקונפליקטים שלי עם עצמי, אבל אני מרגישה שעצם הכרת המציאות זה צעד מאוד משמעותי עבורי. נראה לי שאני בדרך הנכונה ושההחלמה היא כבר לא חלום לא מציאותי, היא אפילו לא עד כדי כך רחוקה.
וזה פשוט כיף. כיף לכתוב סוף סוף פוסט חיובי ואופטימי. כיף לי לענות לאנשים ששואלים אותי "מה נשמע" שהכל בסדר ולהתכוון לזה. כיף לי ללכת לישון בלילה מבלי להתפלל שלא להתעורר בבוקר וכיף לי לקום בבוקר מבלי לקלל את הרגע הזה.
ואני חושבת שאם אני הצלחתי להגיע למקום הזה, כשהייתי עד לא מזמן בתחתית של התחתית (ואם יש יותר נמוך מזה – אז הייתי גם שם), אז זה באמת אפשרי. הכל שאלה של מוכנות, אמונה וכוח רצון משולבים בטיפול הנכון.
ויש כל כך הרבה אנשים שאני חייבת להם את הרגע הזה. חייבת להם את החיים שלי. הם אולי לא קוראים את זה ובכל זאת אנצל את ההזדמנות הזו כדי לומר להם תודה…
