התחננתי לאלוהים שייגמר הלילה

 חשבתי שהבוקר יהיה יותר רגוע וקל. שוב טעיתי…
לא יכולתי בלילה ואני לא יכולה עכשיו….
מחר שוב העבודה,  אחרי שנים שלא הייתה לי עבודה, למעשה זו העבודה הראשונה הרצינית שלי. מכל האחרות ברחתי אחרי כמה שעות.
חשבתי שזה יעזור לי במשהו, לדעת שסופסוף יש לי לאיפה לקום בבוקר ולא זה לא קרה. אני רק סובלת שם. גיהנום שם ולאחר מכן עוד גיהנום כאן.
סבל שלא נפסק. מחשבות לא טובות. הרס. הרבה הרס. 
רוצה להתגאות בעצמי. רוצה להשתנות. אבל הזמן עובר 
וכמה אני כבר יכולה. כמה??
לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות, היכן למצוא מפלט מכל השדים שרודפים אותי. היכן למצוא מפלט בעיקר מעצמי. אני נושאת את עצמי לכל מקום. כל מקום אני נתקלת בעצמי. אין לי לאן לברוח. איך להשתחרר מעצמי. 
שוקלת אם להתקשר למרפאה איפה שהמטפלת שלי או לא. אני לא יודעת אם יש טעם לזה. היא תגיד שהיא עסוקה. רק אתמול הייתה לנו פגישה
אבל מה אני יכולה לעשות? מה? אני חייבת מענה כל הזמן, כל הימים ואין לי ואין לי ואין לי. אף אחד. אין לי למי לפנות חוץ ממנה. אני לא מסתדרת איתה היא האמתצ אחת מהמטפלות שהכי גרוע לי איתם מבין כל אלו שהיו מלפניה. אני הולכת אליה לגמרי מתוך חוסר ברירה. יש בי לפעמים רצון עז לצאת מהאפלה הזו ולגעת ולו מעט באור אבל כרגע אני שוב לא רואה מוצא ואני יודעת שאם אתקשר אליה היא לא תהיה פנויה אלי לא בטלפון ובטח שלא תזמין אותי לפגישה היום.  כל העולם הזה עסוק בחיים שלו בבעיות שלו. 
בזמן
שאני הולכת
ונרקבת.
אני שונאת את עצמי כל כך.
הלוואי והיה לי עולם אחר להיות בו.
אני רק רוצה שיאהבו אותי, רק רוצה טיפונת להרגיש טוב.
אך כנראה שזה יותר מדי לבקש.
אני צריכה 
להשתיק
את
כל
הזעקות
שלי.
לסגור את הפה שלי. מכל הבחינות.
לא עוזר לי כל היום לצעוק פה. לא עוזר. 

אלוהים
אנא ממך
תעזור לי לשמור על עצמי
מעצמי
מהעולם האכזר הזה
ומהאכזריות שבתוכי
תעשה שירגע. שארגע.
תעשה שאשתוק
תעשה שייגמר.