בטיפּוּל

 איך לעזאזל אני ממשיכה לעלות מכאן? את הנשמה הוצאתי! הדופק גירד את ה- 180 ולא בגלל שאיזה מדריך ספינינג מתלהב צועק תני לי עוד 5 (פעימות…נו..כשהייתי בכושר) אלא בגלל שהקטע הזה שחשבתי שהוא הוא העלייה הוא רק שיפוע אחד מיני רבים וביניהם יש מפלסי מנוחה (אישי אוהב לכנותם rest-area) ויש עוד הרבה לטפס. יש עוד הרבה עליה.

כ"כ בא לי לרדת מפה…

בכלל נדמה לי שטוב לי פה או שם לפני תחילת הטיפוס. בעבודה הכול זורם, מעניין ומאתגר כשצריך. סגרתי שם שנה בדיוק היום. בן זוגי בטיפול ומרגיש טוב עם זה. בבית שגרה. אז בעצם כאילו הכול בסדר.
האם אני עצובה? אני בטח לא שמחה כמו פעם. אבל שוב…זה רק בחלק מהיום. תלוי איפה אני ומה אני עושה וזה לא כזה נורא.

עד לאותה שיחה עם איש מקצוע נראה שהכול היה בסדר נקודה. מהשיחה עלתה האפשרות שאולי זה "בסדר" וכעת איני יכולה להקיף בעיגול שום תשובה נכונה.

בבלוג אחר קראתי על האגו שלפעמים לא נותן לנו לבכות. אבל אני כזאת בכיינית ורגשנית. צפיתי ב"היפה והחיה" כ"כ הרבה פעמים ותמיד התלחלחו עיני בקטע של "Beast I love you…" או כשאבא של במבי מסביר לו "Your mother can't be with you any more Bambi". ילדי רגילים שאני בוכה מכל שטות בטלוויזיה. וגם שם בשיחה…בכיתי…אלא מה?

יש תהליך שקורה כל הזמן במקביל לכל פעולה ולכל התרחשות בחיים הרגילים. הוא כמו איש קטן התהליך הזה, ויש לו יכולת לחשוב, לדמיין, לתכנן ולהתכונן לבאות. הוא שואל שאלות וגם עונה עליהן בעזרת ידע אישי, Google וגם דמיון. הוא פעיל ללא הפסקה ולא זקוק לשינה אלא רק למצב על גבול השינה, כמו Stand by כזה. במצב הזה הוא זקוק לממלאי מקום. ישיבה בעבודה, הפסקה עם חברות, בילוי, קניות, רכיבה על אופניים כולם יכולים להיות ממלאי מקום. גם אם חלקם עושים זאת טוב יותר מאחרים, לכולם היכולת הבסיסית להאט את קצב פעילות התהליך. הבעיה העיקרית היא בלילה. אז קשה למצוא ממלאי מקום. למעשה יש ממלאת מקום אחת ויחידה: שינה. וכשהיא נודדת, התהליך פועל בעוצמה כי בלילה השפעתו מדהימה.

יש לי שאלות, לא ממש הצלחתי לקבל תשובות. התהליך (או האיש הקטן) כבר חשב שאולי מסתירים ממני את הדברים הרעים…אין לדעת. הוא גם אומר שאצלי הכול בסדר אך קיומו סותר זאת.

איזה פיזור מחשבה (בטח גם בכתיבה…אבל אין כוח לעוד עריכה). איך מסכמים ב-2 שורות?
איש קטן ???? איפה אתה?