רק כאן אני יכולה לפרוק. נגמר לי הכוח.
אני לא מסוגלת לאכול, לא מסוגלת להחזיק מעמד מבחינה נפשית ופיזית.
אני מפחדת עכשיו כל כך, יותר מתמיד יש בי פחד כי המחשבות האלו לא מניחות לי,אני לא מצליחה להפסיק לחשב, לא מצליחה לאכול, אני נהינת מהעובדה שצמתי ארבע עשרה שעות והצלחתי יותר מאתמול שאתמול זה היה שתיים עשרה שעות.(באמת כל הכבוד לי)
אני רעבה ולא מצליחה לאכול כי אני מפחדת, ואני זועקת מתוכי שמישהו יבוא וידבר איתי ויעזור לי ואין. הבדידות יכולה להרוג והעצבות יכולה לחרפן.
קשה לי בצבא לתפקד. כואב לי ללכת יותר מידי, כואבות לי העצמות בברכיים בגב ובשכמות. אני לא מצליחה לישון כמו בן אדם נורמלי למרות שאני הולכת לישון כל יום בסביבות תשע בערב. כואב לי בבית החזה וקר לי, אני רועדת מקור.
אני לא מתלוננת, אבל רק כאן אני יכולה לפרוק את הכאב שלי, רק כאן אני מסכימה לעצמי כי אני לא אוהבת לרחם על עצמי אבל קשה לי כל הזמן שהכול בתוכי ואין לי ממש עם מי לדבר. אני לא מדברת יותר מידי, אני עייפה מהחיים האלה אבל כל בוקר אני מתעוררת ובכוחותיי שעוד נותרו אני מנסה להתגבר, כי אני לא צריכה אף אחד. אני אדם חזק. ומה שלא יהרוג אותי יחשל אותי. אני רוצה להחזיק מעמד.
