המחוך

 המחוך
מאת:סיגל פלינט

כשבודקים לאורך ההיסטוריה את הקשר בין שחרור נשים לכבילה, מגלים דבר מעניין. כמעט כל שחרור מלווה היה בתנועה נגדית, או תגובת- נגד של סגירה וכבילה
בתקופה הוויקטוריאנית, למשל, בין השנים 1837-1901, בזמן שלטונה של המלכה ויקטוריה, חלה סדרת שינויים מאוד רצינית ביחס כלפי נשים. כך לדוגמא, בעקבות חוק הרכוש לנשים נשואות, נשים הורשו להחזיק ברכוש משלהן, גם אחרי שנישאו. זאת ועוד, הן הורשו להתגרש, מה שלחלוטין נאסר עליהן קודם לכן, ולא זו בלבד הן רשאיות היו לדרוש משמורת על ילדיהן, עם הפרידה מן הבעל. נו, נהדר, אז איפה הבעיה?
ממש במקביל וביחס הפוך לשחרור, מתפתחת תרבות שלמה של הצרת והקטנת הגוף, בעיקר בקרב נערות צעירות בנות המעמד הבינוני הגבוה. המחוך מומצא לשם השגת גוף אידיאלי, על פי מונחי התקופה, בעזרתו מתאפשר משטח חיצוני חלק, ללא רקמות מדלדלות וגוף מוחזק ובשליטה. כידוע, נדרש זמן רב וטקס שלם על מנת ללבוש את "מתקן העינויים" הזה, אך גרוע מכך, המחוך גרם לשינויים במבנה הגוף הנשי, לשיעורי תחלואה גבוהים מאוד, לשטפי דם באיברים הפנימיים, ולפגיעה גם באברי הרבייה.
המחוך המודרני
קפיצה לשנות השישים מביאה אותנו אל מחוך יותר מתוחכם, אותו אנו לובשות בצורה זו או אחרת עד היום. באותה התקופה רוב הנערות והבחורות התלהבו מגזרת ה"מקל" של הדוגמנית האנגליה המפורסמת, טוויגי. טוויגי פעלה בשנות השישים ונודעה כדוגמנית המפורסמת ביותר בכל הזמנים, היא הייתה מוכרת בשל עיניה הגדולות, עפעפיה הארוכים ומבנה גופה הרזה. היא ייצגה סוג של נעורים ותמימות, בטח לא משהו שאפשר לומר שמייצג מיניות או נשיות.
אך הדבר המעניין הוא שדימוי ה"מקל" של טוויגי, על ייצוגיו התמימים, עלה ופרח בדיוק באותה השנה שהומצאה והתפרסמה הגלולה. כך במקביל לחופש המיני שאפשרה הגלולה, זכויות השליטה של נשים על הרבייה, וריבונותן על גופן, משקל הדוגמניות צלל ב-23% מתחת למשקלן של נשים מהשורה, והדימויים שהוקרנו סגרו או כבלו את החופש שהושג בזכות הגלולה, ב"מקל".
"חיים נסתרים"
אומרת נעמי וולף, בספרה "מיתוס היופי"(1992): "ככל שנשים התגברו על יותר מכשולים משפטיים וחומריים, כך הצרו דימויי היופי הנשי את צעדינו באופן קפדני, קשה ואכזרי… אומנם לנשים רבות יש כיום יותר כסף וכוח, ומרחב פעולה והכרה משפטית רבים משהיו פעם. אולם אם נשאל את עצמנו איך נשים מרגישות פיזית, ייתכן שמצבן של הסבתות הלא משוחררות שלנו, היה טוב בהרבה יותר. להרבה נשים במערב, נשים עובדות, מצליחות, נאות ובעלות שליטה עצמית יש "חיים נסתרים" המרעילים את החירות. זהו עורק אפל של שנאה עצמית, אובססיות גופניות, פחד מהזדקנות וחרדה מאבדן שליטה, הניזון מתפישות שונות הקשורות ליופי". נעמי וולף רואה בסכסוך של נשים עם גופן תגובת נגד לשחרור. תגובה שמשתמשת בדימויים של יופי כנשק נגד התקדמות. ומי לא רוצה שנשים תתקדמנה? זה לא שיש מישהו שיכולים לשים עליו את האצבע באופן מובהק, זה קיים בכל מקום בתעשיית הדיאטה, הקוסמטיקה, הניתוחים הפלסטיים, לדוגמא, ובשום מקום. כך הופך "מיתוס היופי" כמעין סכר של ביטחון מול שטף השינוי.
לעניות דעתי הנשים חוששות מהשינוי ומהאופציות החדשות הנקראות בדרכן, לא פחות מהגברים.

הקשר בין השחרור לכבילה
טלי מספרת: "ברור לי שלא הייתי יוצאת מזה (מהפרעת האכילה שלי), אם לא הייתי מתחילה ללמוד. אני זוכרת שאחד הדברים שהכי עזרו לי להשתחרר מהמחשבות הכפייתיות אודות האוכל ומההתנהגויות סביבו, בזמן הלימודים, היה לשכנע את עצמי בכל דרך אפשרית, שזה לא יכול להיות שהדבר הכי חשוב הוא להיות רזה, להרגיש ריקה. אמרתי לעצמי מה שלא קורה, הלימודים זה הדבר הכי חשוב לי כרגע, מה שלא יהיה אני רוצה להיות עם מקצוע, להיות מסוגלת לפרנס את עצמי, להיות עצמאית, להתקדם, להיות מסוגלת להעריך את עצמי, בזה אני צריכה להתרכז. גם אם אני אשמין… לא זה מה שחשוב… אני חושבת שממש "הפעלתי שריר", כדי להצליח להעיף את המחשבות וההתנהגויות התוקעות האלה. כל הזמן ידעתי איפשהו שאם אשקיע את אותה האנרגיה שאני משקיעה בשנאה שלי לגוף ולאוכל, בלימודים ובהתפתחות שלי, אז אגיע רחוק. אולי פחדתי מזה. פחדתי כי זה מחייב, אולי גם מעייף, פחדתי שלא יאהבו אותי כאשר אהיה בעלת כוח, אינטנסיבית כזאת, פחדתי מלא להצטרך אף אחד…"
מאיה מתארת באופן יותר ספציפי, כיצד ביום יום, בא לידי ביטוי הקשר בין השחרור לכבילה. "השבוע שמתי לב איך אני מתחילה להרגיש רע עם הגוף שלי, בדיוק שאני כועסת ומבינה שמגיע לי בן זוג שיתנהג אלי אחרת, שישמח איתי ואני איתו, שיראה אותי. המיידיות הזו, שפתאום אני מרגישה לא טוב עם הגוף שלי, במקום לא טוב עם מערכת היחסים שאני שרויה בה, שתוקעת אותי קצת במקום, הממה אותי."
אז מה יהיה? אסיים במשפט שאומרת אנה, גיבורת הסרט "נשים אמיתיות", עליו אדבר בהזדמנות אחרת, "אני רוצה להיות מכובדת בשל מה שאני חושבת ומה שאני עושה, ולא על איך שאני נראית."
כך ויתרה טלי, כמו אנה, על ה"המחוך" שעצר את ההתפתחות שלה ובנתה לאט לאט, שלב אחר שלב, את העצמאות שלה.

כל השמות והדוגמאות בפוסט זה, כמו גם באחרים, אינן מייצגות נשים ספציפיות וסיפורים ספציפיים, אלא תלכיד דימיוני שנוצר מחיבור של דוגמאות שונות ורבות לכדי "דמות" בדיונית אחת.