שתי פניו של הדיכאון

הכאב בלסחוב את הגוף הכבד מעול עם הלב החבול והגדום שלי,

נהיה עניין של מה בכך, בשגרה.

אני כלכך רגילה לכאוב ותוהה מתי הפעם האחרונה שהרגשתי שלמה,

לא קרועה מבפנים.

אני יודעת שהרגשתי ככה פעם אולם איני זוכרת מתי.

לא זוכרת איך זה מרגיש.

ואני תוהה האם יש איזשהו אדם בעולם שיכול לומר,

באופן טוטאליסטי,

שהוא מאושר.

הדיכאון והסבל והשנאה הם חלק מרכזי מהווה שלי, מהמציאות שאני מכירה, ממני, כבר כל כך הרבה שנים,

בלתי אפשרי בעיניי לתאר שאצל מישהו זה יכול להיות אחרת.

אולי איני מיוחדת כל כך,

אולי איני חריגה,

בהיותי עצובה ושבורה כל הזמן

אולי זה עניין של בשגרה אצל כולם.

לא משנה כמה אתאמץ לנסות להיזכר,

אכלתי את התחושות והטבעתי את הזיכרונות מתקופה שאולי הייתה אחרת.

הגיוני להאמין שישנו אדם כלשהו שקם בבוקר,

ואינו רוצה למות?

כי איני זוכרת אותי כאדם אחר פרט לאדם הזה.

אני נעה בין דיכאון ורצון עז לחדול לבין אדישות טוטאלית וחוסר חשק ותשוקה לכל.

או שאני שואפת למות או שאני מרגישה שאני כבר מתה.

ששום דבר בי לא באמת חי פרט לגוף הפיזי.

החלומות שלי מתים, המחשבות שלי מתות, השאיפות שלי מתות, הרגשות שלי מתים.

הלב שלי כבר מת למרות שהוא ממשיך לפעום.

אפילו הצבעים והצלילים והריחות סביבי כבר דהו.

בכלום אין טעם, גם לא בדברים שפעם רציתי יותר מכל.

אני אבודה בקיצוניות המשתנה, שאינה דיכאון ואושר.

אלא הצפה של אמוציונליות וריקנות מוחלטת.

או שאני מלאה ביותר מדי כאב

או שאיני מרגישה דבר, אפילו לא אותו.

וכל שאני מבקשת הוא רק מעט שמחה. מעט עצב.

את היכולת לדעת לבכות באזכרה ועל קבר או אפילו מספר עצוב

וגם לשמוח לצחוק בלי סיבה בכלל. .

לראשונה בחיי אני שואפת לנורמלי, לממוצע ולרגיל.

גם אם הדבר אומר שאצטרך לוותר על הפסגות הגבוהות שתמיד חיפשתי לכבוש.

אני יודעת שמהפסגה הכי גבוהה אפשר רק ליפול.

אני יודעת שמההצלחה הכי גדולה נאבדים בכישלון הכי מר.

כבר עליתי ונפלתי פעמים רבות מהפסגה של עצמי, מסף היכולת.

יש לי צורך עז לפגוע בעצמי. לפצוע עמוק.

לחוש את חוד התער ואת חמימות הדם.

לחוש במשהו,

לדעת שעודני חיה. להעיר בעצמי את הרצון לחיות.