תסתירי את הדמעות
בפעם הראשונה שירדנו עם המכונית לחניון התת-קרקעי של בית החולים לחנייה ארוכת טווח,היבטתי סביב ודמיינתי את מקום המפלט שלי לשבוע הקרוב.
קומה -4 ירוק. לכאן ארד להתבודד חשבתי כשתישן,כשאין מבקרים,בלילה..ארד להתפרק,לבכות בקול. הפסקת קפה אגיד לך כשאחזור ותהיה ער …
לא שיערתי שאתפתה להעלות על הכתב את שעובר עלי מאז שחלית כמכתב אליך,ארוך,מכתבים …
כמה ימים לפני ערב ראש השנה,החג שאני הכי אוהבת,החג שמרגישים את הריח שלו באויר הרבה לפני שהוא מגיע זה החג שממנו חזרתי אני לחיים לפני שהכרנו.
הפעם קיבלנו את הבשורה המרה שחלית בסרטן. שניים. בשתי הכליות שלך התגלו גידולים ממאירים וגדולים שלא הרגשת בשום צורה את התהוותם בגוף. אבחון מוקדם לא היה במקרה שלך.
עצב התפשט על שגרת חיינו המאושרים. עוד מעט אתה בן 47 בסך הכל,בשיא כל השיאים..
בימים הראשונים לקבלת האבחנה ותוצאות הבדיקות והצילומים שנערמו מיום ליום, עם ההלם והקושי העצום ,לקחתי פיקוד. פיקוד על הטיפול בך,לתמוך ולחזק את הילדים,פיקוד על הבית וכל השאר יחכה.. סדר העדיפויות משתנה,העיקר הופך לטפל.
פרופורציות מקבלות משמעות אחרת..
בערב החג כבר ידענו שמייד אחריו אתה נכנס לניתוח הראשון בנסיון להוציא את הגידול ולנסות להציל את הכליה.
האוירה היתה משפחתית וחמה אך עצובה עד כדי בכי אפילו רק מהמחשבה מה יהיה בראש השנה הבא??
בלילה ,כשהיינו לבד,שאלתי אותך על מה אתה חושב?מה אתה מרגיש? ואתה,ענית לי בשאלה "איך את רואה את החיים שלך בלעדיי"??
עצבות מילאה אותי והדמעות שהתאמצתי כל-כל להסתיר ממך ,פרצו בלי שליטה…
"לא רואה את חיי בלעדיך" עניתי. אנחנו ננצח !
