מישהו הזיז את הפטמה שלי

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד וכשהוא מתקרב, אני חוזרת אחורה לרגע בו נודע לי שחליתי בסרטן השד. ומסתבר שהעולם לא התהפך ושיש חיים אחרי והם לא פחות טובים וכשמבינים את זה, הכל אפשרי.

אז ככה – לפני 5 שנים חליתי בסרטן השד ומאז קרו לי המון דברים טובים ועברתי שינוי גדול בגישתי לחיים ובהסתכלות על המחלה הזו.

נחזור להתחלה:

לאחר שבדיקת דם פשוטה שביצעתי, אישרה שאני נשאית של הגן התורשתי לסרטן, המשכתי כ8 שנים בשגרה של מעקב והיום אני יודעת כמה לא ידעתי אז. חסרה לי אז היד המכוונת שתגלה את עיני ותדחוף אותי לבדוק שנית תשובות מרגיעות שקיבלתי ובחרתי לקבלן כפי שהן מבלי לחשוד שמשהו לא כשורה. אתן דוגמה לכך: בכל שנה בתשובה שהתקבלה בממוגרפיה הוזכר שקיימת בלוטה מוגדלת מצד ימין, ללא שינוי בגודל. אם היום חברה תספר לי על תוצאה כזו, תידלק אצלי נורה אדומה – מה זאת אומרת? איך לא בודקים אותך ומבררים מה יש שם?           אני לא חשבתי שיש בעיה, כי הרופאה עברה על זה לסדר היום ובכלל לא הבנתי את משמעות ההערה ההיא שכמעט עלתה לי בחיי, שכן הסרטן חגג בשלושה מוקדים ועבר לבלוטות ואלמלא תשומת הלב שלי, אולי הכל היה נגמר שונה.

"מישהו הזיז את הפטמה שלי" חשבתי לעצמי באחת הפעמים בהן הבטתי על עצמי במראה. הפטמה נראתה לי לפתע נוטה על צידה, שונה ואחרת מחברתה משמאל. באתי עם ממוגרפיה חדשה ונטולת ממצאים, אל הרופאה. הסבתי את תשומת ליבה לתזוזה בפטמה והופניתי לאולטרסאונד. עברו עוד כחודשיים עד שבוצע האולטרסאונד (כאילו כלום לא דחוף בסיפור). זו הייתה תקופת החגים ולא מיהרו משום מה ואני שדאגתי, באתי אחרי 3 שבועות ונשלחתי הביתה כי נאמר לי שהתור שלי בעוד חודש. הרופאה התמקדה באזור הפטמה והסבירה לי שהממצאים האחרים באולטרסאונד הם צל בלבד ולכן לקחה ביופסיה רק משם. כעבור שבוע נקראתי אל מרפאתה בכדי לשמוע את מה שכבר הבנתי – יש לך אכן סרטן.

רק אציין שקיבלתי החלטה מאד רדיקלית לגבי הניתוח וכך הצלתי את חיי, כי התברר שיש 3 גידולים ולא אחד וכמעט שאיחרו את המועד, והכל בגלל האבחנה השגויה ההיא. התשובה שהגיעה לאחר הניתוח כמעט הפילה אותי לקרשים:

אוי כמה זה לא היה קל לשנות פאזה ממה שהוגדר כ"גידול קטנטן וקרוב לודאי שלא יהיה צורך בהקרנות וכימו" כדברי הכירורג, לניתוח רדיקלי, כימו והקרנות אחרי שהוצאו גם בלוטות נגועות מבית השחי. לרגע נפלו עלי השמיים, אך התאוששתי ואמרתי לעצמי: "OK, אני יוצאת למלחמה ואני אנצח". זו האופטימיות ללא תקנה שלי. משום מה לא חשבתי לרגע שאפשר למות מזה.

עברתי את הניתוח ולאחריו כימו והקרנות. סיפור שנמשך כשמונה חודשים. אחריו הוכרזתי כבריאה, גם השיער צמח וחזר לקדמותו. מרבית תופעות הלוואי שהכימותרפיה גרמה, עברו חלפו זמן קצר לאחר תום הטיפולים. בחודשים ההם נהניתי ממשפחתי שליוותה, תמכה ועזרה יחד עם חברים טובים שהעבירו את הזמן הלא כייפי הזה וניסו כל אחד ככל יכולתו לסייע. למדתי שנהדר לקבל עזרה ולמדתי להוקיר את האהובים עלי. המשכתי באופן חלקי לעבוד ככל שיכולתי ובתמיכה מלאה של הבוסים שלי. בשום שלב לא הסתרתי מהסביבה כלום. לא ראיתי טעם להתאמץ ולעסוק בהסתרה והכחשה. במה יש לי להתבייש? גנבתי למישהו את חיית המחמד שלו? זה הסרטן שלי וכבר מזמן נפרדנו ולא כידידים ושלא ניפגש יותר.

אני מניחה רגע לסיפור ההוא ורוצה לומר שכיום אני מתנדבת ב"אחת מתשע" הפועלת לטובת חולות סרטן שד, וכיום אני יודעת כמה חסרה לי אז אותה יד מכוונת שתוביל אותי בשביל הנכון בהתמודדות עם המחלה.

אני לצד מתנדבות נוספות בעמותה,  חלינו בסרטן השד בעבר והחלטנו לסייע, לתמוך וללוות חולות חדשות מתוך ההבנה בצורך בתמיכה. הליווי מותאם לצרכי החולות ולפי רצונן, החל מליווי לבדיקה, לתת כתף, לענות לשאלות ולהיות שם בשבילן בכל אותם רגעים שזה כל כך נחוץ. חולות רבות מתלבטות בדרך הטיפול הרצויה, האם לעבור כריתה מלאה או חלקית, האם לעבור שחזור שד ומתי? האם לספר למשפחה ולילדים? כיצד להתמודד עם מקום העבודה?

אני לא נעזרתי באף אחת וקיבלתי את ההחלטות הגורליות פחות או יותר לבדי. מכאן הידיעה וההבנה על חשיבות מתן העזרה למישהי שחווה את אותו תהליך, לעבור את הסיוט הזה, ביתר קלות.

אני תמיד אומרת לנשים שאני מלווה – אל תחשבי בגדול. כרגע תתמקדי בצעד הקרוב. בטיפול מחר, בימים הקרובים. יותר קל ככה לצעוד לעבר הפעם הבאה. מאד חשוב להתמקד בכאן ועכשו, אחרת זה נראה גדול ומאיים וזה לא ככה. לא, אני לא חושבת שזה משחק ילדים, אבל החלוקה לשלבים מקלה. זו מעין טבלת יאוש שבה מוחקים כל פעם עוד שלב שנגמר. וזה נגמר ממש מהר במבט לאחור.

כיום אני בריאה לגמרי, נמצאת במעקב אונקולוגי כל כמה חודשים ולמעט כדור שעלי ליטול מדי יום, אין שום עיסוק אחר במחלה.

בואו נשים את הקלפים על השולחן ובלי ליפות את המציאות – סרטן כשלעצמו, בשלב ההתחלתי, בדרך כלל איננו מחלה שמרגישים בקיומה. בדיוק שם הבעיה, כי הכי חשוב זה הגילוי המוקדם.

מה שלמדתי שהכי חשוב זה הגילוי המוקדם. המון נשים בוחרות במדיניות של בת יענה "לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת, אתמודד עם זה, אם זה יגיע" ולהן אני רוצה לומר – אל תחכו שזה יגיע, כי אז כבר יהיה לעיתים מאוחר מדי, תהיו מודעות לעצמכן ולגופכן.

סרטן שד זו מחלה שבגילוי מוקדם ניתן לטפל בה בהצלחה מלאה. לכו, תיבדקו ואם תחלו, תזכרו שאנחנו תמיד נמצאות כאן עבורכן.