תיקון
הבדידות הזאת היא השטן. היא האויב שלי. בהתחלה חשבתי שאני האויב של עצמי, אבל אני מתחילה להבין אחרת. "הלבד הזה תופס לי את כל המקום.." אני רוצה שמישהו יראה אותי וידאג , שיתפלל בשבילי ויגיד בקול: "למה היא סובלת כ"כ?, למה הגורל שלה להיות אומללה…תעצור לה את הכאב, תן לה לחיות בשקט, תן לה אור ואושר, תן לה להבין אהבה מהי, התרגשות מהי, אושר מהו. תן לה לראות את הטוב. כל המתנות שקיבלה ואת הכל אתה לוקח לה בלי רחמים? את כל עולמה אתה מחסיר ממנה. קח ממנה את הלבד הזה, את הטירוף הזה שאוחז בה ולא נותן לה מרגוע. את אי השפיות שמתעתעת בה, שהורסת אותה. שמתעללת בה". אני רוצה מלחמה, מלחמה עלי. על מי שאני ועל מה שיש לי לתת ולהציע. כ"כ הרבה אהבה שאני מרגישה ולא יכולה להעניק. כ"כ הרבה עשייה שאני מתכננת ולא יכולה לבצע. כ"כ הרבה חוויות שאני רוצה לחוות, רגעים שאני רוצה לזכור, אנשים שאני רוצה להציל ונפשות אבודות שאני רוצה להוביל.
אבל אין לי את היכולת. "תן לנפש הזאת מרפא, מצא לה איזון, מצא לה את הייעוד שלה. תן לה להתפתח תן לה להיבנות." כ"כ הרבה כאב מלווה אותי במים האלה, כבד מנשוא. נגעלת מעצמי אבל מצד שני מצליחה להישבות בקסמיו הנפלאים של הטבע האנושי, ושל הטבע בכלל. אני מרגישה שאני מחכה להתאהב מחדש בחיים. שאני יודעת מה ההרגשה לאהוב את החיים, לאהוב את עצמי, לתת את עצמי בלי להתבייש, לתת לעולם ולהוכיח שאני מסוגלת.
איבדתי את הביטחון שלי, אבל בעיקר איבדתי אותי. וקשה לי למצא את עצמי ולהחזיר אותי לחיים. הנפש היפה שהייתה שם מפרפרת, בין החיים והמוות…אני רוצה להציל אותה ולא יודעת איך.
אבינו שבשמיים שמע תפילתי, הצל נא את נפשי ותווה לי את הדרך. שלח לי סימן שאתה שומע תפילותיי, רואה את הסבל שלי ויודע מה אני עוברת. אני מרגישה שבאתי לעשות כאן איזשהו תיקון אבל אני לא יודעת איך לתקן.
מבקשת הדרכה.
מבקשת אהבה. מבקשת חיים.
