ספורט

תמיד ממליצים לעשות ספורט. אני תמיד שנאתי ספורט. אף פעם לא הרגשתי את ההנאה שלאחר פעילות גופנית. אני זוכרת עוד מימי כילדה, אמנם אהבתי לטפס על עצים ולבנות מחנות, אבל שיעורי ספורט לא היו חביבים עלי.

הפעם האחרונה בה ירדתי 40 ק"ג, זה היה במסגרת חודש בווינגט. חודש שלם הגעתי יום יום לווינגט ועשיתי כל מה שנדרש: אכילה מבוקרת, הליכות בבוקר על חוף הים, התעמלות בבריכה ועוד. כמו שמובטח ההיקפים הוצרו, המשקל ירד. אני שוחררתי הביתה והמשכתי בהליכות עד שנקעתי את הרגל. הפסקתי ללכת וכמובן גם עליתי במשקל.

בכל אותם הימים שהלכתי אף פעם לא הרגשתי בעקבות ההליכה בפרץ אנדרלין. אמנם הייתה תחושת הישג על המרחק שהלכתי והקושי שהתגברתי עליו, אך כל מה שהרגשתי זה שאני לא אוהבת את זה.

כיום מצבי קשה עוד יותר. כפות הרגליים כואבות לי מאוד. הם כואבות לי אף במנוחה. הכאב מתגבר כמובן בעמידה והליכה. כשסיפרו לי סיפורים על מנת לעודד אותי להליכה, על השבטים באפריקה שרזים בעקבות הליכה, הייתי פוטרת בכך שהם רזים כי אין להם אוכל. מאוד התעודדתי מהכתבה הבאה:

http://www.camoni.co.il/index.php?idr=400&p=208651

הכתבה מספרת על מחקר שבדק את הקלוריות ש"נשרפות" בכל יום בקרב אחת האוכלוסיות היחידות של ציידים-לקטים שנותרו בעולם – שבט ההדזה (Hadza)  החי בטנזניה. הממצאים הראו שלא נראה שהם מוציאים יותר אנרגיה יומית מאנשים מערביים.

למרות המאמר אני יודעת שהגוף מתייעל ולכן יש בכל הדיאטות עצירה. ועל מנת להמשיך לרדת במשקל, אני צריכה להוציא יותר אנרגיה. כמו כן אני יודעת שככל שארד במשקל אני אוציא פחות אנרגיה על כל פעולה שלי. המסקנה: אני צריכה להצליח להוציא יותר אנרגיה. קניתי מד צעדים והחל מאתמול אני זזה איתו בבית. עדיין אנחנו מתרגלים אחד לשני. אני מקווה שבבוא היום ואתחיל להיעצר במשקל אדע להגביר את כמות הצעדים שלי.