מהו הנרטיב החסום בקרב מתבגרים?

       עד לאמצע המאה הנוכחית המדע יגיע לפסגות בלתי נתפסות במונחי ההווה. הרפואה, בעזרת הביוטכנולוגיה, תמחק את רוב המחלות הכרוניות, ואת הליקויים הגופניים האחרים נדע לתחזק במשך עשרות שנים. הביואינפורמטיקה תשלים את הישג היעד לפיו המחשוב יחבור לרפואה, וייווצר קשר ישיר בין המחשב לנבכי המוח – וממנו החוצה.  אולם ככל שתוחלת החיים הממוצעת תעלה, וככל שהפרט ייחשף לחיים ארוכים יותר, כך תעלה ותועצם חשיבותו של הפן האישיותי כתנאי למיצוי חיינו הארוכים. לדאבוננו, ככל שנוכל לחיות יותר, כך נגלה שהרפואה והטכנולוגיה פתרו את המחלות המורכבות, אך חשפו את המין האנושי לגורם מוות הרבה יותר בסיסי, הממתין במחשכים ובסבלנות לציד קורבנותיו – הדיכאון.

בבלוג העוסק בשאלה "האם אני זקן?" כתבתי:

דיכאון הוא ההפרעה הנפשית השכיחה ביותר בתקופתנו. כבר כיום רופאי המשפחה נתקלים בה בממוצע במקום השני אחרי יתר לחץ דם. אמנם רוב המבוגרים סובלים מדיכאון קל, דיסטמיה ומצב רוח ירוד ותחושת חוסר אנרגיה. אלה אינן תופעות המאפיינות גיל. אולם, כיון שככל שאנשים מתבגרים, הם חווים אובדנים רבים יותר. לכן מתברר שדיכאון לא מאובחן הינו תופעה העולה משמעותית באוכלוסייה כשהגיל עולה. דיכאון אינו סתם תחושה לא נעימה. דיכאון שאינו מטופל מביא להתדרדרות בתפקוד, לבידוד חברתי, והוא גורם סיכון ראשון במעלה ללקות במחלות כמו אלצהיימר או מחלות לב.

עכשיו ננסה כאן ל'צבוע' את התחושות האלה, במטרה להאיר פתרון אפשרי:

     כבר בשנות התשעים  הציעה חוקרת הזיקנה הנודעת לאורה קרסטנסן תזה לפיה אנשים מבוגרים נבדלים האחד מרעהו בין אלה שלגביהם העתיד "פתוח", בעוד שאצל האחרים ישנה תחושה סובייקטיבית שהעתיד התכווץ.

הפן החיובי מתוחלת החיים העולה הינו שמבוגרי ההווה הפכו למעשה לקבוצת גיל ייחודית המבודלת משכבת הזקנים שמעליה, עם אפשרות לשנים פעילות רבות.

הסרח העודף,  שבחיים הארוכים מתגבשת אצל רבים יותר ויותר האמונה שהחיים למעשה הסתיימו. זו אמונה בלתי ניתנת לערעור, שפשוט מאוחר מדי להכניס לחיים משמעות כלשהי.

       במילים אחרות, ישנם אנשים שבאופן סובייקטיבי "מבינים" שהגיעו לסוף חייהם ושאין להם אפשרות ליצור סיפור אלטרנטיבי לגבי המשך חייהם. לתופעה הזו אני קורא "נרטיב חסום". עד כמה שהדבר פשטני, אני רואה בשחרור החסימה, באותה תחושה של חוסר תוחלת, מטרה טיפולית שתהפוך להיות מרכזית, ככל שתוחלת החיים תמשיך ותעלה. 

     עכשיו אנסה להדגים לחברי "כמוני" את ההבדל בין התופעה בקרב המבוגרים לשאר קבוצות הגיל, ובמונחים השאובים מ"הגרונטולוגיה הנרטיבית":

 הטיפול הנרטיבי כשיטת טיפולית מבוסס על תפיסה לפיה זהותו של אדם נקבעת על ידו. הטיפול בוחן את הקשיים על בסיס המטופל המתבקש להציג את נרטיב חייו על קשייו. המטרה לפיכך ברורה: לנסות ולגבש נרטיב עבר חדש, כזה שיקל על ההתמודדות עם הקשיים שהוצגו על ידי המטופל בנרטיב המקורי. בכל גיל אירועי העבר אמורים להזין את בניית "העצמי" והאופן שבו אדם תופס את עצמו אינו סטטי ואינו חד ממדי.

להבדיל, הגרונטולוגיה הנרטיבית גילתה שאנשים מבוגרים, ללא קשר לטיפול, נותנים משמעות לחייהם על ידי כך שהם לומדים לספר את סיפור חייהם.

 אצל אדם מבוגר טיב סיפור העבר מלמד באופן שונה על ההווה. במקרים רבים אנו עשויים לקבל דווקא סיפור חיים חד ממדי של "הצלחה". אצל אדם צעיר כנראה והיינו מסיקים שמדובר באדם ששבע רצון מחייו. אצל אדם מבוגר נרטיב עבר מגובש באורח חיובי ונטול בעיות הדורשות פתרון – דווקא הוא עשוי לרמז על מצוקה בדמות "נרטיב חסום". השאלה העיקרית הינה מהי פרספקטיבת העתיד של המבוגר, דהיינו האם לפנינו אדם החש שעתידו פתוח ("open ended") או סגור.

       לסיכום, המטרה בכל גיל הינה תמיד לשפר את התחושות של ההווה. אלא שאצל מבוגרים העבר הוא אמצעי בבניית הנרטיב העתידי, ורצוי רחוק ככל שניתן. נרטיב העבר משמש כלי בשינוי המבט העתידי, וכך שחרור "הנרטיב החסום". בהצלחה.