ביום שבו בא לך למות

זה בדרך כלל קורה בהתחלה של התקף חרדה. את נשאבת לתוך זה. התמונות הופכות למציאות, פתאום כל מה שהגיוני הופך לשקר, וכל השקר אמת. כל אחד נהיה תוקף, כולם מאיימים, את חיה פצועה שנדחקת לפינה, את ילדה קטנה שיושבת בחדר חשוך וצועקת לתוך הבגד או לכרית. את מקיאה את זה מתוכך, את לא רוצה לחיות, את מתפללת שמשהו יקרה וכל זה ייפסק, כי את לא תרצי להתאבד, כי לא מגיע להם שתמותי. 

 תעשו לי טובה, אל תצחקו אתי כי יהיו ימים שאני אחשוב שזה עליי, ואז אני אתקוף אתכם. באתי לכאן כדי לפרוק, ואין כאן קבוצה של נפגעות תקיפה מינית. לפעמים אני יותר בוגרת, לפעמים חוזרת להיות ילדה פגועה. כל מיני חייכנים ובדיחות ממש לא עושים את העבודה. אני לא דיכאונית ורוצה לחיות אבל יש ימים בהם אני רוצה למות כדי שזה ייגמר. אז אני מקיפה את עצמי באנשים תומכים שמבינים עניין. אתם ממש לא הכתובת, כי זר לא יבין. 

אז בכמוני אין לי מקום, ובעצם איפה בכלל יש לי. רק לאחרונה בכלל מצאתי כוח להמשיך. אקפוץ לכאן מדי פעם כדי לנסות להתמודד עם הרגעים האפלים. בבקשה, חסכו ממני את האמפתיה.