לילה ושיחה עם ידידה

"זה מתחיל מזה שאני לא מעוניינת בכלום לא באוכל לא באנשים לא בחיים ובכל אופן אתה יודע ממשיכים לחיות אז הגוף צורך ואני כבר לא יכולה לאכול ואם אני אוכלת משהו הכי קטן שקיים וגם לא מתוק אני מקיאה ומצטערת באותה שניה על זה שאכלתי
נגיד בזמן הזה לא יכולה לראות אור לא מדברת בפון אממ עצבנית"
כך היא תיארה לי את זה לפני שנתיים, אז חשבתי שהיא חלשה, היום אני יודע שהיא חזקה, כי היום אני במקומה.
.
"די אני לא יכולה יותר" עלה בראשי המחשבה על הסוף,
כבר חצי שעה יושבת חצי עומדת גף זקוף מנסה להקיא את מה שאולי עוד נשאר לי בגוף,
לא יודעת מה יותר כואב, האכילה, ההקאה, או התחושה המגעילה שלאחר מכן,
אמא גם כן משגעת אותי צועקת שאצא, שאני צריכה להתאפק ולא לתת לעצמי להקיא, שאני צריכה לצאת מהבית, אבל אני לא מסוגלת לצאת מהבית! פאק איט למה היא לא יכולה להבין אותי?
הכאב מתחילה להירגע, אני קמה ויוצאת מהשרותים.
.
אמא מחכה לי בחוץ כרגיל עם הפנים המאוכזבות כאילו אומרות "שוב נפלת, שוב לא נלחמת?"
לכו תסבירו לאמא,
זה לא שאני לא מעוניינת באוכל ובחברה,
זה כבר הרבה מעבר לזה,
פעם זה היה זה, היום אני כבר סובלת כשאני אוכלת, מספיק שוקולד קטן, מספיק עוגיה קטנה, קרקר קטן, כדי שאני אקיא, וההקאה הזו כואבת יותר מהכאב באכילה,
בכל ביס שאני מכניסה את האוכל יש לי מן כאב חזק במרכז החזה,
ברוכים הבאים מחלקה 69.