בחודש מרץ 2013 הלכתי אל רופא חדש.
מעלה משהו שכתבתי בחודש מרץ 2013 אחרי שנפגשתי עם רופא חדש. בהמשך, אולי בערב או מחר, אעלה את הפגישה האחרונה שהתקיימה בנינו.
אזהרת ספויילר : לא כל מה שחדש הוא נכון או מתאים.
הלכתי לרופא חדש.
כבר ממזמן אמרו לי ללכת אליו.
לא היה לי כוח, לא היה לי חשק. די חאלאס, כמה רופאים?! כמה בדיקות?!
לא רוצה, עזבו אותי באמא'שכם.
נמאס לי כבר מכל הרופאים המבוגרים האלו, ניסיון מקצועי של שנים, הם "אוכלים" את המצב הבריאותי שלי לנישנוש בין הארוחות, שולחים אותי לעוד בדיקות, עוד אבחנות, חלקם נראים כמו לפנה"ס, חלקם נראים נוראיים, חלקם גם ריח רע מדיפים.
דיייי, לא רוצה לשמוע יותר על רופאים ובטח לא רופאים חדשים.
ואז קרה משהו.
אז החלטתי שאין ברירה…. יאלה, ננסה את הרופא החדש.
המרפאה שוכנת בבניין ישן ישן ישן ישן ישן ישן , כבודו נמצא בקומה שנייה, מאחר והבניין ישן ישן ישן ישן ישן ישן ישן אז …… בבניין אין דבר כזה שנקרא מעלית.
ניצבתי מול ערמת המדרגות. תוהה איך לעזאזאל אני אעלה את כל המדרגות האלו?!
ואיך יכול להיות שמרפאה של קופ"ח שוכנת בבניין ישן ישן ישן ישן ישן שכזה!
אמרתי לעצמי, טוב, אין ברירה!
27 מדרגות. ספרתי. אינעל העולם.
הגעתי לכניסה של המרפאה, כולי כאובה, כועסת, עיניי מאיימות לבצע גל צונאמי אדיר.
אני נושמת עמוק, מנסה להירגע.
אומרת למזכירה: איך זה יכול להיות שאין כאן מעלית?! זו קופ"ח! אם הייתי יודעת שאין כאן מעלית לא הייתי מגיעה !
היא אומרת: זו שלוחה של הקופה, בעוד כחודש חודשיים אנחנו אמורים לעבור למקום חדש.
אני עונה: נראה לך שזה מעניין אותי? אני מרגישה שעשיתי מסע כומתה ועברו שנים מאז שהייתי בצבא!
בחוסר סבלנות משווע, אמרתי לה שהגעתי לרופא.
אמרה לי: תמתיני הוא כבר יתפנה אלייך.
ישבתי בחדר המתנה, מנסה להירגע.
ואז הגיע הדוקטור.
התא הבודד שלי התחיל להתעורר. מה להתעורר?? לקפץ מצד לצד!
מה?! זה הדוקטור?!
ממתי יש כזה דוקטור??
מה זה הדוקטור הזה?? הוא באמת ה-דוקטור??
למה התעצבנת עכשיו?! אופ. מתחילה להתפלל שגל הצונאמי לא יגיע עכשיו.
ה-דוקטור כאילו יצא מז'ורנאל ז'אנגלרי, כולו מחוייך, לבוש בטוב טעם, ג'ינס דמוי מכנס אלגנט, חולצה מכופתרת, נעליים ליגה, כולו אפוף בבושם עם ניחוח גברי…… ועם מבטא ארגנטינאי…
מה אומרים: אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא מה זה הדבר הזה?!
התא הבודד שלי מתחיל לצרוח:
שיט!!! למה לא עשיתי גבות?! מעבירה יד ב"היסח דעת" על העיניים…. אמא'לה!!! זה לא לעשות גבות!! זה לגזום את הגבות!!! היד עוברת לשפם ….. אמא'לה!!! השפם של יאצק!!!
שיט!!! מה מצב השיער?? הלוואי והיה לי צבע טמבור, הייתי טובלת את ראשי!!
פתאום אני מבינה וואי, ועכשיו אני צריכה לדבר עם ה-דבר הזה על הבעיה הרפואית שלי?!
טוב, תנשמי.
מרכינה את ראשי.
שיט!!!
הנעליים האלו, אויש, המכנס המקופל הזה. התחבושת אלסטית!!!
טוב יאלה.
תהיי קולית, דברי בסבבה, בלי צונאמי, בלי אגמים.
אחרי שיחה על הא ועל דא, הגענו לסיבה שלשמה התכנסנו.
ואז זה הגיע …..
בלופ, בלופ, בלופ……. צונאמייייייייייייייייייייי !
אחרי שעה וחצי יצאתי מה-דוקטור.
אבאל'ה חיכה לי בחניה.
אומר לי: או, את מחייכת, בשורות טובות?!
אני: אבא, מה טובות!!! רופא ארגנטינאי!!! חתיךךךךךךךךךךךךךך.
הוא: מה? אבל מה אמר לך?!
אני: אבא'לה, מה זה משנה?! חתיך טילים!
הוא: או, כבר חשבתי שנגמר לך מגברים.
האמת, גם אני חשבתי ככה.
עם כל המצב שלי, עם כל מצבי הרוח ה"מרוממים" האלו, מי בכלל חשב על גברים. זה לא היה בלקסיקון שלי…. עכשיו, התא הבודד שלי התעורר לחיים.
יש לי רופא חדש. (-:
