Demons and Diamond – האסון הפרטי שלי
בעקבות בלוג של נולדת מחדש, בו היא העלתה את ה"יתרונות" של המחלה, וכיצד המחלה שינתה את חיינו, בעקבות כל מה שמתחולל לי בגוף, בראש, בנשמה, בשילוב צפייה במעגל של דן שילון בו הוא אירח את נאווה בוקר, אישיות מדהימה שהצליחה למנף את הכאב העצום שלה ולעשות כל כך הרבה בעקבות המחדלים ההזויים שהביאו לאסון הנורא מכל…. החלטתי לשתף על השינויים שהתסמונת הארורה הזו גרמה לשינויים של חיי.
ברגע אחד השתנו חיי.
באותו בוקר החלטתי שאני זקוקה לשינוי בחיים שלי. לקחת אחריות על החיים שלי, להעיז, לנסות מבלי לדפוק חשבון לאף אחד. להוציא מחיי אנשים שליליים, להוציא מחיי אנשים שגרמו לי ללכת בדרך שלהם למרות שלא רציתי ללכת בדרך הזו אבל הלכתי כי … לא נעים. להוציא מחיי את האנשים שיודעים לפרוט על מיתרי ליבי ומצפוני, מבחינה מקצועית, רציתי עבודה שאוכל לקום כל בוקר עם חיוך עם שמחה בלב שאני הולכת לעבודה. רציתי להפסיק להיות הטיפוס המרצה שעושה הכל על מנת שהסביבה תקבל אותה, לפי התנאים שלהם. הרגשתי את האדרנלין מבעבע בי רק לנוכח זה שסופסוף החלטתי. החלטתי לעשות שינוי! אני על זה !
בסביבות השעה 13:30, 13:45 בערך, נפלתי. הנפילה המפורסמת שלי, נפילה פשוטה פשוטה פשוטה של ילדה בת שנתיים. ובדיוק שבועיים שלושה לפני כן מלאו לי 35.
בהתחלה עוד אמרתי לעצמי, רצית חופש… הנה קיבלת.
אט אט עם הזמן, הבנתי לאיזה כאוס וטירוף הנפילה הזו הובילה אותי.
ואם אמשיל זאת במחילה ל"אסון הכרמל" הרי שכך בדיוק התחולל האסון בחיי.
"אסון הכרמל" זיעזע אותי מאוד.הוא זיעזע מדינה שלמה, עולם שלם. אני זוכרת את הימים האלו, אני זוכרת את הכאב של אחי אשר משרת בשב"ס והיה אמור להיות בקורס הקצינים הזה אבל מאחר והיו זקוקים לכוח אדם, הוא יצא חודש לפני כן, לקורס מזורז…. כמעט כל מי שנהרג באסון הזה הוא הכיר באופן אישי, חלק מהם היו הפקודים שלו. שבוע שלם הוא נסע בכל רחבי הארץ כדי לנחם. תקופה כואבת ועצובה.
וכך, אני מוצאת את הנפילה שלי כ"אסון הכרמל" הפרטי שלי.
בהתחלה כאוס מוחלט, בלאגאן שלם, כאבים מטורפים, חוסר וודאות, חוסר תמיכה, חוסר מקצועיות מצד הרופאים, שריפה בוערת לי בגוף ומחריבה את רגל ימין שלי, אני לא מצליחה לעכל את הכאב, להכיל את הכאב הזה, אני מבינה מה זה כאב שיכול לחרפן. מה זה כאב שיכול להוציא מהדעת.
אני צועקת לעזרה, לישועה, למישהו או משהו שיעזור לי.
חברות שליוו אותי כל חיי, מאז כיתה ז', חברות שהיינו מדברות 3,4,5,6,7 פעמים ביום, התרחקו ממני, אני יכולה להבין אותם. כל הזמן בכיתי. כבר ב-הלו הראשון, הייתי מתפרצת בבכי, הייתי מספרת להם מה היה אצל הרופא, או איך טוענים שאני עדינה מדי, שברירית מדי וזה יעבור. בהתחלה הרופאים אמרו לי כי הכל בראש שלי, לקח לי זמן להבין שהם אומרים את זה בגלל שהם לא יודעים איך או למה התסמונת הזו פרצה, ויתרה מכך, איך לעזאזל מטפלים בזה. לא היה להם מושג. אז החברות התרחקו, אמרו לי בכל שיחה: "נו, מתי את חוזרת לעצמך?! " "אני מקווה שבקרוב תחזרי לעצמך" ומצאתי את עצמי כועסת. היי, זו אותה אני! זו אותה אחת! רק כאובה וסובלת ! אני עדיין אני!!! והמשפטים שלהן צרמו לי בכל שיחה איתן. "טוב, כואב לך כי הרופאים אמרו לך שזו בעיה נפשית, נכון? אז תטפלי בבעיות הנפשיות שלך ותחלימי!!" "אני מוכנה לבוא אלייך, אבל אין מצב שנשארים בבית, לא בא לי להיות בבית, נלך לקניון" ורק מלחשוב על לרדת את 15 המדרגות על העכוז שלי, להסתובב עם קביים ברחבי הקניון, עם כאבים מ-ט-ו-ר-פ-י-ם רק כדי להיפגש עם חברה, עזבו אותי באמא'שכם. אין מצב. כשהייתי מנסה לשתף אותן במה שאני חווה ומה שאני עוברת, בהרגשה של תחושת הכאב, הן היו אומרות לי "אויש, את מגזימה! מה ז"א המים דוקרים אותך? איך זה שאת לא יכולה ללבוש מכנסיים ארוכים? נו, נראה לך שאת לא יכולה לגרוב גרב או לנעול נעל? תפסיקי עם ההגזמות שלך!" והייתי מתרסקת מזה. היה כל כך חשוב לי שיבינו אותי, אבל רגע, שניה, תקשיבו רגע. זה אמיתי!! בהתחלה, כל מה שרציתי זה שיבינו אותי. כדי שלא ישפטו או יבקרו אותי.
חברות שאספתי במהלך השנים, פשוט התאדו, נעלמו, נגוזו, התפוגגו.
אני יכולה לספור את הפעמים בהם אחי ביקר אותי, (אה וסתם בשביל שתבינו אנחנו תאומים, הוא התאום שלי, היינו חברים טובים, אנחנו תמיד צוחקים על זה שהוא קיבל את האיכות ואני את ה"שאריות" ובגלל זה אני מקבלת את ה"שפע" הזה… אחת מ..ש"זוכה" לעשן ולקחת גלולות ללקות בקריש דם, אחת מ… ש"זוכה" בקרטוקונוס, ואחת מ…. ש"זוכה" בתסמונת הארורה, תסמונת CRPS .. ) הוא אמר לי:" ורד, את יצאת מכל כך הרבה מצבים בחיים שלך, את לוחמת, כמו שהחלטת שאף רופא לא יגיד לך שלעולם לא תחזרי ללכת כשהיה לך את הקריש דם ונלחמת ויצאת מזה והוכחת לכולם שלא יקום הב"ז שיגיד לך שאת לא יכולה ללכת, אני מחכה שתצאי מזה. אני לא יכול לראות אותך ככה, אני רגיל לראות אותך צוחקת, אני רגיל לראות אותך עושה שטויות וצוחקת עם כל העולם, אני לא יכול לראות אותך סובלת ככה. אני מחכה שתצאי מזה"
אמא שלי, שתחיה. גרה 2 רחובות ממני. היא לא מסוגלת לדבר איתי אפילו בטלפון. חודשים על גבי חודשים אני לא רואה אותה. "תביני, אני לא יכולה לראות אותך ככה. מה אני אגיד לך, אני מתפללת לאלוהים בשבילך שיעזור לך! את כל הזמן במחשבות שלי! אני חושבת עלייך כל כך הרבה" ואני תמיד אמרתי לה: "אמא, תעזבי רגע את אלוהים בצד, אני צריכה עזרה במקלחת, אני צריכה שתבואי לעזור לי במקלחת, אלוהים כרגע בהפסקה, בואי לכאן, תעזרי לי! מחשבות לחוד, מעשים לחוד!" והיא בשלה: "מה אני אגיד לך? שאלוהים יעזור לך!"
עם אחותי הגדולה, שגם היא גרה בלוק ליד אמא שלי…. היה משהו דומה.
מהעבודה בכלל לא התעניינו בשלומי. השיחה היחידה שהמנהל שלי עשה זה כדי להודיע לי שהם החליטו לפטר אותי. צימצומים בעבודה.
ואני מבינה איך כל חלקה שעליה עמלתי בחיים שלי, נשרפת, נחרבת, אנדרלמוסיה מטורפת.
איבדתי שליטה על חיי. איבדתי את כל מה שבניתי בחיים שלי.
והחלטתי שאם זה ככה…. אני אעשה את זה בדרך שלי.
החלטתי להוציא את כל השלילי מהחיים שלי, לא משנה באיזה מחיר.
הפסקתי לדבר עם החברות הלא מבינות, לא תומכות, לא מפרגנות. ומדובר בכמות נכבדת של חברות. הפסקתי לדבר עם אמא שלי, שתחיה. הפסקתי לשתף את אחי בכאבים שלי, כל שיחה, זה: "כן, כן, הכל בסדר" משיחות שהיינו יכולים לדבר שעות, עברנו לשיחות של כמה שניות.
אחותי בחרה בסוג של קשר השתיקה. וקיבלה מידע מהאחיין שלי אשר מקפיד להגיע אליי עד היום. הוא מבין ויודע מה זו התסמונת הזו כמעט כמו אבא שלי כפרות עליו. הוא יודע שיש ימים שאני מתחרפנת והוא בחכמה ובהבנה מבורכת של ילד בן 11 בא ומוסיף לי עוד כרית להרים את הרגל כי : "ורד, שמתי לב שכשאת מרימה את הרגליים ממש גבוה, פחות כואב לך" "ורד, אל תכעסי על אמא וסבתא, הן לא מסוגלות להבין, כי הם לא נמצאות איתך, הן לא יכולות להיות איתך, כי יש אנשים כאלו" הוא יודע מתי אני הולכת לרופא וכמו גבר קטן ומקסים שואל מה היה או מה הציעו לי.
גם חולים כמוני, שיש להם גישה שלילית והתסמונת הזו מוציאה מהם את כל החוסר אמונה בעצמם, חוסר רצון או יכולת לשפר את עצמם ולהתמודד והם מתמקדים רק בשלילי או רק בכאב חלקם הוצאו בעדינות מחיי, חלקם הוצאו במיידית מחיי.
רופאים שאומרים לי כי אני צריכה לקבל את העובדה שאני נכה, רופאים אשר מרימים ידיים וגורמים לי לירידה במוטיבציה, רופאים אשר אינם מאמינים בי וביכולות שלי, "פוטרו" לאלתר.
ובתוך כל הכאב הפיזי, בתוך כל הכאב הנפשי, בתוך כל הכאוס שבחיי, בחרתי להתמקד בטוב.
הכל נחרב בתוכי ומסביבי, וכשם שאסון הכרמל, חירב את חייהן של 44 משפחות, חירב כל חלקת אדמה טובה, עובר זמן וכל אחד מגיע לצמיחה משלו, מהכאב הכי גדול – נבנים, מהחולשה הכי חזקה – מתחזקים, ומהמקום הכי נמוך – מגיעים לפסגה. כאב לא סתם מופיע בחיינו בלי סיבה זה כנראה סימן שמשהו צריך להשתנות. ובאיזהשהו מקום הכל מתחיל מההתחלה. בצורה שונה. בהבנה שונה אפילו מבורכת קמעה כי מעריכים כל כך הרבה דברים שהיו נראים שוליים, או מובנים מאליהם, אז בתוך כל העשן הסמיך הזה, השרפה הזו, (תרתי משמע) הימים של החוסר וודאות, הימים של הקושי והמשברים, למרות הכאב אשר עדיין קיים ומהדהד, אני מבינה שלפעמים הכל נמחק כדי להתחיל מהתחלה. ויש צמיחה חדשה מסביב, ברמה כזו או אחרת, והחיים מלאי הפתעות והם מפיחים בי תקווה לימים של נתינה וחמלה, כי ייתכן ורק כך הייתי יכולה להקדיש זמן לעצמי. עכשיו אני.
התובנות, ההארות או משהו כזה …. בעקבות החוויה האישית שלי, בעזרת כל המשפטים התלויים ברחבי בית החולים….. ביחד עם הראש שלי …. הביאו אותי לחשוב, להבין …
יודעים מה ההבדל בין בית ספר לחיים?
בבית הספר מלמדים אותך ואז אתה נבחן.
בחיים, מביאים לך מבחן ואז אתה לומד ממנו.
ומי כמוני, עתירת לימודים ומבחנים, מבחנים ולימודים, גאונה מדהימה שכמותי, עם כל הניסיונות וההישרדויות שאני חווה בחיים המופלאים האלו, מתחילה לתהות איך זה שעדיין לא קיבלתי זימון ממכון וייצמן כדי לחקור את המוח הדיסלקטי משו שלי….. (אממממממ יש מצב שגם הם הוזהרו מראש??? אממממ הייתכן?? מעניין….. )
מה אגיד לכם, לפעמים נדמה לי שאני חוזרת על אותה כיתה כבר כמה שנים. גם בבית הספר וגם בחיים.
אם אני אחבר את כל הזמן המצטבר, אני יכולה לקבל תואר של פרופסורית. כן, במקצוע הראשי – מדעי החיים.
אז אני שנה ושלושה חודשים בבית (והספירה נמשכת….) ,אומרים איך הזמן טס כשנהנים, אז יקיריי ויקירותיי…. הזמן טס ובלשון המעטה…..אגב, אני פחות נהנית ממה שאתם חושבים. הייתי שמחה לומר לכם שאני מפזרת את ימיי ברוח אבל זה יותר מרגיש שהרוח מפזרת את ימיי ברוח. ולא, אין החזר רטרואקטיבית. תודה ששאלתם. אבל כן. הזמן טס!
מרטין לותר קינג אמר בזמנו,
אם אתם לא יכולים לעוף, אז תרוצו.
אם אתם לא יכולים לרוץ, אז תלכו.
אם אתם לא יכולים ללכת, אז תזחלו.
אבל לא משנה מה אתם עושים
אתם חייבים להתקדם קדימה.
אמממממ אז לעוף אני לא יכולה. בטח שלא לרוץ.
ללכת אמממממ תלוי איך. עם נעליים או בלי נעליים. בעצם, בשניהם זו לא ממש הליכה.
כי בלי נעליים ההליכה היא בעצם זו סוג של צליעה. עם נעליים ההליכה היא הזויה.
אה ואת שלב הזחילה, ברוך השם ותודה לשואל, עברתי לא מזמן.
אז הצעד הראשון כדי להגיע לכל מקום הוא להחליט שאתה כבר לא רוצה להישאר איפה שאתה.
לפני כשנה ושלושה חודשים, ביום הפציעה, החלטתי ביני לבין עצמי שאני רוצה להתקדם הלאה. רק שלא ידעתי איך, כמה ולמה ומאיפה מתחילים.
לא, לא קיבלתי חוברת הדרכה או הפעלה.
אז היקום, אלוהים או וואט פאקינג אבר נתן לי "דחיפה ""קלה"" והביאני עד הלום.
אגב, זה ממש מרגיש כמו וואחד חבטה מלום.
אז אני עוברת מגוון של ימים במגוון של צבעים, יש ימים טובים ויש ימים פחות טובים.
כל יום אני מקבלת תובנות והארות, חיוביות פחות, חיוביות יותר, לא נהיה קטנוניים (בכל זאת… פרופסורית, לא?) מקבלת פרופורציות לחיים עצמם ולדברים החשובים באמת. (האם אוכל לנעול נעלי עקב? בעאסה, עדיין לא נעלתי את נעלי העקב החדשות שלי. אופ. האם אוכל לרוץ? האם אוכל ללכת? סתאם סתאם …. דברים ברומו של עולם …. אינעל העולם)
הופתעתי (משהו קצת יותר גדול מ….סופרייייזזזזזז) מהחברות הנעלמות והנאלמות.
מופתעת ומודה כל יום מחדש לחברות התומכות, המעודדות, המפרגנות. המכילות.
מודה לאלוהים כל יום, כל רגע, כל דקה, כל שניה, על ההזדמנות שנפלה בחלקי לזכות באבא האדיר שלי, התומך והמצחיק , המלאך השומר שלי .
כוח הוא לא כמה שאת/ה יכול/ה לסבול עד שאתה נשבר/ת, כוח הוא כמה את/ה יכול/ה לסבול אחרי שאת/ה נשבר/ת.
אני חווה את זאת לעיתים קרובות, לפעמים זה מרגיש לי כמו לעיתים קרובות מדי. יותר מדי.
פעם צחקתי עם חברות יקרות מהעבר שאני רולה (לא רולה של סאז שעף על עצמו בלה-לה לנד אלא רולה במובן של חזקה) וזה באמת היה מצחיק כי יום למחרת עפתי על אמת מהרוח בגני חוגה…. ועם כל מה שאני עוברת בחודשים האחרונים, הסיטואציה הזו כל פעם מופיעה בדמיוני …. והיום אני יודעת ומבינה שאני אכבאר רולה, באותו מובן שאני התכוונתי אליו (ולא, עם המשקל שהעליתי אין סיכוי שהפעם אחלוף עם הרוח ) אלא אני באמת חזקה. נפשית ופיזית.
ממש אלופה.
כוח לא מגיע ממה שאת/ה יכול/ה לעשות. הוא מגיע מלעשות את הדברים שפעם חשבת שאת/ה לא יכול/ה לעשות.
אגב, זה תמיד נראה בלתי אפשרי עד שזה מבוצע. תקשיבו לפרופסורית. אין חכמה כבעלת ניסיון.
כשמשהו רע קורה לך, יש לך 3 אפשרויות.
לתת לזה להגדיר אותך, לתת לזה לשבור אותך, או לתת לך לחזק אותך.
זכרו תמיד כי באמצע הקושי שוכנת הזדמנות.
אומרים כי הכאב הוא זמני, הגאווה היא נצחית. וכן, כל יום אני גאה קצת יותר. (אל דאגה, לא עברתי צד!!)
ואחד הדברים החשובים שלמדתי הוא שיש רק דבר אחד בטוח והוא ששום דבר לא בטוח.
אז כולי אמונה, תקווה ושאיפה כי הצעד הראשון שלי (נו, זה שכתבתי מקודם שזה מרגיש כמו וואחד חבטה מלום) הוא אכן הצעד הראשון אשר יוביל אותי אל המקום בו אני באמת רוצה להיות.
בעוד 5-10-15-20 שנים מעכשיו אתם תהיו מאוכזבים יותר מהדברים שלא עשיתם מאשר מהדברים שעשיתם.
אז תסירו את הלולאות. הפליגו הרחק מהנמל הבטוח. תפסו את רוחות הסחר במפרשים שלכם.
תחקרו, תחלמו, תגלו.
בשלוש מילים אני יכולה לסכם את כל מה שלמדתי על החיים.
החיים ממשיכים הלאה.
שבת שלום ומבורכת, סופ"ש נפלא !
תודה למי שקרא/ה את הכל (-:
תודה ל"נולדת מחדש" (-:
