מלאך בלבן
מלאכים הם מושלמים
את צעדינו מלמעלה הם שומרים
אין בהם ולא יהיה אבק חטאים
אין להם נפילות ומצפונים כואבים
הם לבנים, טהורים וזכים.
ואני רק בן אדם
עם עצמות שומן ודם
עם רצונות וחשקים
שעל קיומי הם מאיימים
מהם לא נהניית
ומעצם קיומם פשוט סובלת.
שונאת את עצמי כשאני אוכלת
אני שונאת את עצמי
שונאת את עצם קיומי
אם רק יכולתי הייתי חותכת את בטני
ומוציאה מתוכה את קרביי ומעיי
אני יכולה לראות זאת ממש בעיניי
פשוט נמאס לי לחיות כך את חיי
נמאס לי מעצמי ומהנסיונות להקיא
שפתאום לא ממש צולחים
ולמה בכלל אכלתי, אם לא כדי להוציא?
ועכשיו אני גם לא מצליחה להקיא
וכל הגועל נשאר דבוק בתוכי
וראשי אדום ונפוח ממאמץ
וגרוני ניחר וכואב ונחמץ
ואין בי כח אפילו לעוד סיבוב אחד
אני נגעלת מעצמי
פשוט גוש שומן נוזלי
בלי צורה,
רוצה רק לחוש ברע
רוצה לברוח מהכל ולהכנס למערה
בלי אוכל
לא רוצה לראות
לא רוצה הכנות
לא רוצה מחשבות
לא רוצה ארוחות
בלי אוכל
לא רוצה להיות מן השמנים
עליהם אני רק מתמלאת ברחמים
ונגעלת מכל הגלגלים
אני מפחדת שאני בדרך לשם
שאהיה כמותם
אין לי כח להתמודד
לשמוע בי את הקול המהדהד
לא יכולה להרגיש את המלאות בבטני
ולתת לה לשקוע בתוכי
ולהפוך להיות חלק מגופי
רוצה שהכל יישאב משם ומהר
ואולי יחפש לו גוף אחר.
צפיתי עכשיו בתוכנית של אמנון לוי
על אכלנים כפייתיים
"אוכלים את עצמם"
ואני שומעת כל מילה שם
ומתה מפחד שאהיה כמותם
כמו אמא שלי, אשה שמנה ונוזלת
ששום שמלה עליה לא נסגרת
אשה ממורמרת
ומה אני עכשיו אם לא על גורלי המר בבכי ממררת?
רוצה לרדת עוד
להיות חולה שלא אצטרך לעבוד
שכולם ירחמו עלי מאד
שלא יהיה בי כח אפילו לפחוד
רוצה את היצר שבי לרצוח
להעיפו הרחק ממני עם הרוח
אין לו מקום בתוכי בגופי
אלוקים קח ממני את התיאבון המחליא
רוצה להפוך למלאך צחור
מלאך מושלם, טהור, מלא אור
שאין בו שום כתם שחור
שאין לו יצר שעליו צריך לשלוט,
שאין לו דחפים ותאוות
להיות מלאך ואל הטוב לרחף
להסחף מכאן הרחק הרחק
