LOST

עצוב לי וכואב לי.. ואין לי כוח, הכל כל כך חסר טעם.
ראש מתפוצץ ולב מרוטש. עוד יום שמדגיש כמה אני מתה מבפנים.
אני יודעת שנמאס לכם ממני. תגידו את זה, אל תתביישו. אני רגילה
להרגיש מאוסה. זה אפילו יעודד אותי, יחזיר אותי לעצמי.. למשבצת
המאוסה.. כך אדע שהכל בסדר, אני עדיין בלתי נסבלת. 

אני לבושה בסוודר ענק וצמרירי. מתחתיו שכבות נוספות של בגדים.
עליי שלוש שמיכות, מול החימום. וזה לא שקר בחוץ כמו שקר בפנים.
אני יודעת, הקור הזה הוא פנימי. זה לא המחלה אשמה הפעם, המשקל
שלי גבוה. אני לא סובלת מקור פיזי. 

אני יושבת באותה הפוזה מ12 בבוקר. נדמה שזה רק המחוג של השעון
שזז, ואני שנשארת תקועה. משרישה שורשרים רקובים אל קרקע לא פוריה.
אני מנסה כ"כ חזק לדמיין אותי עושה דברים אחרת, כ"כ חזק שכבר כואב לי
הראש. אני מתייאשת, נוטלת חצי חבילת אקמול והולכת לישון. 
בתקווה כנה שזו שנתי האחרונה ושהיא תמשך לנצח.