חיי זן – חלק ד' – על מזוכיזם, סגפנות, ספרטנות, התנזרות, התגדרות והתמקדות-שמחה-בחלקה. האם קיצוניות היא בהכרח מידה מגונה, ו"דרך האמצע" היא בהכרח מידה אופטימלית ? פריק או אליטיסט ?

חבר בן גילי, רזה, צועד מספר פעמים בשבוע, אוכל כל, וזללן של ממתקים, בריא בדרך כלל, גילה לפני שנה שערכי סוכר הבוקר שלו טיפסו לאזור 115, A1C 6.1, ו- LDL באזור ה- 160. מאוד דומה לסיפור שלי, רק שהפנימאי שלו טרם הכריז עליו כסוכרתי (כי טרם נמדדו לו שני ערכים של סוכר בוקר מעל 125, כפי שהיה אצלי). כששאל את הפנימאי שלו מה לעשות, ענה לו שההיזקקות לתרופות היא רק שאלה של זמן, שלמעשה אין מה לעשות מלבד לעקוב אחר ההתדרדרות הבלתי נמנעת, ושרצוי שיפחית את הסוכרים הפשוטים שהוא צורך. לדיאטה ולספורט התייחס אותו פנימאי בזלזול. די דומה להתייחסותו של הפנימאי שלי.

ההבדל בין שני הסיפורים הוא בתגובה של גיבורי הסיפורים, הנובעת, כמובן, מהבדלי האישיות בינינו.

אני "נעמדתי על רגליי האחוריות", הכרזתי שאני "מתעקש", טיפחתי את הלוחם הבלתי מתפשר שבתוכי, "שמתי את הרף" גבוה, בידלתי את עצמי מהכלל לאחוזונים העליונים של הדורשים מעצמם, וזילזלתי במזלזל. אני אוכיח לכל קטני האמונה. אם יש אחוז אחד של סיכוי, אני אכלל בו. מצאה לה עם מי להתעסק, המחלה הזאת. כמו בחוכמת ההאבקות מהמזרח, אני אנצל את כוחה של המחלה נגדה, אהפוך אותה למנוף עוצמתי ומעצים, "אעשה מהלימון לימונדה" (אגב, לא הכל צריך להיות מתוק. מה רע בחמצמצות הלימון ? או שזה מיד מעמיד אותי בחשד לסגפנות, לאהבת העינוי העצמי ? על כך בהמשך), וכל הג'ז הזה.

חברי נהג במתינות ובחוכמה, הפחית מאוד את הסוכרים בתזונתו, והיה פתוח לשקול "בקטנה" שידרוג תזונתי כזה או אחר. אבל, הוא אמר לי, אין מצב שאסגל לעצמי גישה סגפנית כמו שלך. אוכל הוא אחת מהנאות החיים המרכזיות, ואני מעדיף לקחת תרופות. הוא איננו מחפש לבדל את עצמו ולשים את הרף גבוה יותר מהממוצע.

"לקחתי אותו לשיחה" והסברתי לו שתרופות אינן פתרון קסם שיאפשר לו לוותר על תזונה וספורט מתאימים, שגם אם נאלץ (הוא, אני ורבים כמונו) בשלב כלשהו של מחלתנו (וכן, שנינו כבר חולים, עזוב את ה"נטיה" ואת ה"קדם". אנחנו כבר על הספקטרום) ליטול תרופות, יש הבדל מהותי בין מי שמזלזל ומתדרדר תוך שנים ספורות, עד שגם הזרקת אינסולין איננה מועילה לאזן אותו, לבין מי שמאט מאוד את התקדמות המחלה, דוחה כל שלב בה עד כמה שניתן, במשך עשרות שנים אפילו. התחלת ההיזקקות לתרופות מתארכת, המינון וההתדרדרות מואטים מאוד. ההבדל הזה שווה לי את ההשקעה ועוזר לי לטפח את המוטיבציה.

אבל הירהרתי ביני לביני על הסגפנות הזאת, שבה הוא מאשים אותי. האם אני סגפן ? האם אני מזוכיסט ? האם זה שאני מתנזר ממאכלים מסויימים ללא פשרות

(זאת השאיפה. אני עדיין לא שם, אם כי מרבעון לרבעון מצמצם את הסטיות והחטאים למינימום סמלי, היוצא מהכלל המעיד על הכלל, "בטל בשישים" כזה, שמאפשר דרגת חופש יותר תאורטית מאשר מעשית, למען איזה שקט נפשי. בחודש האחרון לדוגמה נפלתי רק פעמיים: אכלתי ערב אחד מעט גלידה, סתם כך באיזה נון-שלאנט – שכנראה נובע מהטעמים שלעיל – ובערב אחר נפלתי למלכודת פתאים כשנישנשתי שאריות מארוחה שהכנתי לבני, כי "חבל לזרוק". מאוד נהניתי להיזכר בטעמה של חביתה עם קוטג' וחצי טוסט עם גב"צ וקטשופ מתקתק. אמרתי אי פעם שזה לא טעים ?)

עושה אותי לאיזה פריק משונה, אקסטרימיסט מגונה, או שמא מצטיין, אליטיסט ?

אז מה באמת ההבדל, בהקשר שלי, בין מזוכיזם, סגפנות, ספרטנות, התנזרות, התגדרות והתמקדות-שמחה-בחלקה ? האם קיצוניות היא בהכרח מידה מגונה, ו"דרך האמצע" היא בהכרח מידה אופטימלית ? האם אני פריק או אליטיסט ?

במסגרת יריעה זאת אומר בקליפת אגוז את עניות דעתי והבנתי בנושאים נכבדים אלה:

"סגפנות" משמעה עינוי עצמי (בדרך כלל ע"י מניעה מעצמך של צרכים חיוניים, הלקאה עצמית כדרך לזיכוך, "גאולה דרך הביבים" כשם ספרו של הקרימינולוג והפילוסוף האקזיסטנציאליסט חתן פרס ישראל, פרופ' שלמה גיורא – להנצחת בנו שנפל במלחמת 1973 מעבר לתעלת סואץ, ועליו נכתב שירה של נעמי שמר "בכל שנה בסתיו, גיורא"- שוהם) ואני לא שם גם כי אינני מענה את עצמי וגם כי אינני מונע מעצמי שום צורך חיוני.

"מזוכיזם" הוא כבר הפרעה אישיותית שגורמת לאדם להנות מהסבל שנגרם לו. אני לא שם. כשאני סובל, אינני נהנה. אני שונא לסבול.

"ספרטנות" מעניינת אותי. קראתי בויקיפדיה שספרטה היתה בירת חבל לקוניה ביוון העתיקה, שנודעה לתהילה בזכות אורח חייהם המיליטאריסטי של תושביה, ובשל אומץ לבם ונחישותם של לוחמיה, שאיפשרו לה להתקיים בלי חומות מגן, כי אף אויב לא העז להציב רגלו על אדמתה.

בין אתונה לספרטה הייתה יריבות תרבותית גדולה, משום שהן סימלו ערכים מנוגדים. ספרטה טיפחה את העוצמה ואת הכוח הגופני וחינכה להסתפקות במועט ול"לקוניות" (צמצום בהתבטאות, הנקרא על שם חבל לקוניה), במסגרת חינוך צבאי שכלל חישול תובעני. ספורט ומיליטאריזם זה ספרטה. אתונה סימלה את תרבות המחשבה, האמנות, השירה והפילוסופיה וטיפוח היופי.

אם כך, אני ספרטני בחלקי אבל גם אתונאי בחלקי. כי אני מעריך נחישות, לוחמנות (לאו דווקא מיליטאריזם ולאו דווקא כוחנות דורסנית), חישול הגוף והרוח, תובענות מסוימת מעצמך (עם דגש חשוב ומשמעותי על משמעת עצמית ולא חיצונית) והסתפקות במועט מבחינה חומרית (אך "לקוני" אינני…), ומאידך גיסא, אני גם מעריך את פתיחות המחשבה והרגש, הפלוראליזם, עידוד המקורי והשונה, האמנותי והפילוסופי האתונאיים (למרות שתרבות רדודה של טיפוח יופי חיצוני איננה כוס התה שלי). הצרוף של שניהם נותן שלמות לגישתי.

אחרי שעשיתי סדר בשלושת המונחים הראשונים, אתייחס כעת לשלושת המונחים הבאים:

מול "התנזרות", היצבתי את המונחים "התגדרות" ו"התמקדות-שמחה-בחלקה".

מדובר בשלושה הבטים על מצב שאדגים על עצמי כך:

בתפריט שלי ליקטתי 40 פריטי מאכל ותוספים (כגון יין אדום יבש, תוספי אומגה 3, סידן, מגנזיום ואבץ, שום חי), מחציתם ירקות, שומנים, פחמימות וחלבונים נבחרו בפינצטה, מבחינת האיכות והכמויות. מבחינתי זהו תפריט פרי ניסוי וטעיה, תכנון וחשיבה, שיפורים ותיקונים, לפי טעמי האישי, משביע אותי, מרגיע אותי, עומד בעשרות מבחנים שקבעתי, ולפי סדר יומי ואפשרויותיי, "מלאכת מרכבה", נו, כמעט אמרתי כליל השלמות לרגע זה… אין צורך לומר שאני גא בו ושמח בו.

אוקיי. נניח ש- 40 פריטים אלה לקוחים מתוך רשימה של 400 פריטים (בודאי יש יותר…) שחברת השפע בה אני חי משופעת בהם. חלקם טעימים לי מאוד ומפתים אותי מאוד (לדוגמה: בורקס משובח במילוי תרד וקצ'קבל, גלידות, עוגיות, עוגות ושוקולדים עתירי שומן וסוכר, שווארמה נוטפת שומן עם צ'יפס קראנצ'י, מלאווח וג'חנון, חטיפים מלוחים למיניהם… להמשיך ? את כולם בלסתי בהנאה מרובה – האמת היא שכשהכל הפקר, לבך נעשה מהר מאוד גס בהנאה – עד לא מזמן).

נשאלת השאלה: האם אני מגדיר את עצמי כיום על דרך השלילה (זה שמתנזר מ- 360 מאכלים טעימים ומגביל את עצמו לעשירית בלבד מהספקטרום) ? במקרה כזה אראה בעצמי "נזיר".

או שמא אני מגדיר את עצמי על דרך החיוב (זה שמצא או שואף למצוא את עולמו והנאותיו בתפריט של 40 פריטים, שחי חיי זן מסופקים ושמחים בחלקם, כשנר לרגליו אימרות הזן הידועות – "העולם כולו מתמצה בעלה דשא אחד / בטיפת מים אחת" ו-"הנצח מתמצה ברגע אחד" -, והפחות ידועות כאמרות זן – "ההנאה הולכת ופוחתת מהביס השני", ו- "הכל בראש" ורואה מול עיניו נזיר זן יושב ב"עין סערה" מכונס בעצמו, שקט, מהורהר, מחוייך ומסופק כשמסביבו הכל כמרקחה) ?

במקרה כזה אראה בעצמי "מי שמתגדר בעולם מצומצם מבחירה" (כמו מאמין ומיישם דתי מזרם כזה או אחר, בהבדל מהותי שאני קובע לעצמי את הנהלים והכללים – וידועה אימרת הזן המיוחסת לאחד המאסטרים שנזף בחסידיו השוטים "שוטים שכמותכם, מתי תלמדו כבר לא לשים ראש מעל לראשכם ?" ויסלחו לי כל המאמינים הדתיים באשר הם, חלקם אנשים נפלאים.)

ואני מעדיף "מתמקד-שמח בחלקו" שהכי קרוב לטעמי לחוויה הזנית.

אינני רואה ב"קיצוניות" מידה מגונה בהכרח, וב"דרך האמצע" מידה אופטימלית בהכרח. אולי למונחים "עיקביות", "נחישות", "התמדה", "הצטיינות", "משמעת עצמית בלתי מתפשרת" ,"עוצמה" יש קונוטציות חיוביות יותר מ"קיצוניות", ולמונחים "הססנות", "זיגזוג", "העדר עמוד שידרה", "בינוניות", "חולשה" יש קונוטציות שליליות יותר מ"דרך האמצע", אבל מעבר לטרמינולגיה, אני מאמין שההעדפה היא תלויית הקשר. במלחמה בסוכרת אני מעדיף את קבוצת המונחים הראשונה, ובעימותים עם בן הזקונים שלי בן ה- 17 נניח (בבת עיני, נער בוגר, חכם ודעתן), אעדיף כיום, את קבוצת המונחים השניה. 

ולבסוף, אני מעדיף שלא לראות בעצמי פריק משונה, אקסטרימיסט מגונה, אלא מצטיין, אליטיסט, במחילה מכבודכם, ולמען היושרה, למרות שמידת הצניעות והענווה שאני מעריך מאוד (בסדר, בסדר, יש לי עוד מקום רב להשתפרות… היי, טרם מלאו לי 60 אפילו…) דורשת לא להידרש לאבחנה אחרונה זאת.

תודה לגילה על צילום "השחורלונת" (החתולה השחורה מהחלון)