התייחסות לפוסט של דר' דינה ראלט מ- 16/01/2014 "סטיגמות על עודף משקל מפחיתות סיכוי להרזיה"

גילוי נאות:

תמיד הייתי מאוד רזה, עם שלד ושרירים קלי משקל.

בעשור הרביעי ותחילת החמישי לחיי, אכלתי באופן מופקר, לא עשיתי ספורט, שמנתי בהדרגה (דווקא אהבתי להראות יותר מלא) והגעתי בגיל 43 לעודף משקל (BMI 28), כאשר כשליש ממסת הגוף היתה שומן נטו.  

הצלחתי להתעשת ולהוריד את רוב השומן ככולו, ולשמור על ההשג כבר 14 שנים. היו 3 תקופות שבהן היתרתי מעט את הרסן והעליתי חזרה בקלות רבה כ- 40% ממה שהישלתי. בשלושת המיקרים התעשתתי תוך זמן קצר וחזרתי חזרה להשג המקורי. בשנה האחרונה שבה אני נלחם בסוכרת, ירדתי עוד קצת במשקל ואני ממש על גבול תת-משקל (BMI 18.7), ולא, אינני סובל מהפרעת אכילה.

אני אוכל כמויות גדולות יחסית של מזון (רובו ירקות) לפי תפריט מושכל, שבע ומסופק כל הזמן, אוהב לאכול ונהנה מהאוכל שלי, וגם רץ 5 פעמים בשבוע. ההרזיה שלי פשוט מאוד אפקטיבית, לא הרסתי את מנגנון ההרזיה בזיגזוגים אינסופיים, ואני מצליח ומתמיד. יצרתי מעגל הצלחה שמחזק ומעצים את עצמו.

אני מאוד אוהב את הרזון שלי, את הצורה שלי ואת ה- % הנמוך מאוד של שומן הגוף שלי, ומרגיש נהדר עם עצמי, למרות שאני שומע מהסביבה לא רק מחמאות, אלא עצות "להשמין קצת", "להבריא קצת", ושהרזון, במיוחד בפנים, איננו מחמיא לי.

אמפתיה למצוקתם של אנשים שמנים

יש לי אמפתיה לכל אדם סובל, לכל אדם במצוקה, וכמיהה לראות אנשים מועצמים וצומחים. המשפט האחרון שכתבה דר' דינה ראלט בפוסט שבנדון על הפחד הנורא מפני השמנה הוא מצמרר, וגם תאור חוסר האונים, חוסר הביטחון העצמי, ההקטנה (היפוכה של העצמה) והדימוי העצמי הנמוך של אנשים שמנים ("עודף משקל" זה מונח מכובס. מי שעודף המשקל שלו נובע משלד כבד וממסת שרירים גדולה עשוי להחשב כבעל BMI גבוה, אך איננו שמן, דהיינו עודף משקלו איננו נובע משומן מיותר), הם מכמירי לב. אם יש לך ילד שמן ואתה רואה אותו סובל ונישמתו ודימויו העצמי הולכים ומתכווצים ככל שמימדיו החיצוניים תופחים, אתה נקרע ומוכן לעשות הכל כדי להצילו ממצבו הנורא.

יש להבחין בין כמה שאלות שונות:

אפשר לחקור מה שיעורם היחסי של השמנים שהגיעו למצבם עקב הזנחה עצמית, העדר מספיק משמעת עצמית, מוטיבציה וחולשת אופי (במילה אחת: חולשה), ומה שיעורם היחסי של הלא-שמנים שהגיעו למצבם עקב טיפוח עצמי, משמעת עצמית גבוהה, נחישות והתמדה (במילה אחת: עוצמה)?

יתכנו שתי מסקנות בסיסיות: א) שיעור גבוה מאוד מהשמנים הגיעו למצבם עקב חולשה ושיעור גבוה מאוד מהרזים הגיעו למצבם עקב עוצמה, ואז ההכללה לפיה שמן = חלש, ורזה = חזק נכונה במידה רבה. ב) אין קשר מובהק בין חולשה לבין היות שמן, ואין קשר מובהק בין עוצמה להיות רזה, ואז להכללה אין על מה שתסמוך.

הסיפור יותר מורכב מזה. יש לשקלל את "המעגל המחליש" ו"המעגל המעצים" בשתי האוכלוסיות. יש לשקלל את ההשגים.

לדוגמה: גבר שמן ש"מחזיק בשיניים" דיאטה וספורט, מתמיד ואינו מרפה למרות "מעגל מחליש" (שאולי נובע מבעיות וקשיים אובייקטיביים) ומצליח "לשנות מגמה" לאט וב"דם, יזע ודמעות" יקבל ניקוד גבוה יותר במדד העוצמה, מגבר רזה, שיורד במשקל בקלות, חווה הצלחות מעצימות לכל אורך הדרך, ואולי אף יכול "לזלול ללא הכרה" ולא להזיז את עצמו מהכורסה מול הטלויזיה ואינו משמין.

למרות שהוא שמן, הראשון יקבל מאיתנו הרבה כבוד והערכה, ולא נתייג אותו כנרפה וחלש.

"המעגל המעצים" ו"המעגל המחליש"

מה חשיבותם של ההצלחה והכישלון בשמירה / הפחתת שומן בעידוד הפרמטרים הנ"ל (הזנחה / טיפוח, משמעת עצמית, מוטיבציה, נחישות והתמדה) ? מצד אחד, ההצלחה מעצימה את עצמה, והכישלון מעצים את עצמו. נוצר מעגל שמחזק את עצמו. קשה הרבה יותר להצליח למרות חיזוקים שליליים. קל יותר להצליח עם רוח גבית של הצלחה קודמת. מצד שני, יש אנשים שכישלון איננו מרפה את ידיהם, אלא להפך, גורם להם ליתר מוטיבציה. יתכן שחשוב מאוד דימוי עצמי בסיסי, וחשוב פרמטר של גודל הכישלון. נראה לי שככל שהדימוי העצמי הבסיסי שלך גבוה יותר, וככל שהכישלון שאתה חווה הוא מינורי יותר, כך קל לך יותר לשנות מגמה, ולהפוך את הכישלון להצלחה מעצימה.

גישה אפקטיבית להפחתה במישקל

זאת סוגיה שונה. גם אם נגיע למסקנה שהשמנה נובעת מחולשה, וששמנים מתפקדים פחות טוב בעבודתם, לא רק בגלל מיגבלות אובייקטיביות הנובעות מהשומן העודף, אלא בגלל אישיות נירפית וחלשה, עדיין השאלה כאן היא האם זה מועיל להטיח זאת בפניהם, ולייאש ולדכא אותם עוד יותר ?

אני מאמין מאוד ב"תורת המעגלים". חשוב ליצור "מעגל מעצים" ולעצור / למנוע "מעגל מחליש". לבנות רצף של הצלחות קטנות ומעצימות שילכו ויחזקו את עצמן, ולבלום הלקאה עצמית והקטנה עצמית.

"עודף משקל קל מאריך חיים"

אם אינני טועה, מסקנתם של החוקרים התייחסה לקשישים (סביבות גיל 80 וצפונה), והישוותה קשישים חסרי תאבון, הסובלים מתת-תזונה, מחוסרים תזונתיים קריטיים, ומתת-משקל, ולעיתים גם משבירות של העצמות, מדכדוך רגשי וירידה קוגניטיבית, לעומת קשישים עם עודף משקל קל, ללא חוסרים תזונתיים, פעילים גופנית, במצב רגשי וקוגניטיבי טוב.

אינני מקבל, לדוגמה, שמצבי ישתפר, באיזה פרמטר שהוא (חוץ מאולי, יפי הפנים שלי, לטעמה של זוגתי…) אם אהיה בעודף משקל קל, כלומר אעלה 20 – 25 ק"ג של שומן, או אפילו 5 ק"ג של שומן.

למעט היוצא מהכלל הנ"ל, אני מאמין שפיזיולוגית ובריאותית שומן עודף איננו בריא, ושכמויות שומן הגוף החיוניות הן מעטות ביותר, וכמעט לא אמורות להיראות מתחת לעור (ובודאי שלא באזור הכרס, החזה ואגן הירכיים) אלא בתוך הגוף, מסביב לאיברים פנימיים.

מילה לסיום

מעבר לעניין הבריאותי מדובר בהעדפה תלויית-תרבות ותקופה, ועניין של טעם אישי. אני שמח שלאנשים שונים יש טעמים שונים, אני מתעב תכתיבים חברתיים ותרבותיים וטרנדים למיניהם, ויש מקום מכובד ומעצים לכולנו תחת השמש. והכי חשוב, בל נשכח את בני האדם שמאחורי החזות השמנה או הרזה. 

הקרדיט על הצילום מגיע לגילה, זוגתי. החלק המוצלח ביותר בפוסטים האלה הוא כנראה הצילומים שלה.