אחרת

כשאבא החזיר אותי,אחרי בית החולים. כשהגעתי, ריח הילדות הציף את הסביבה שפעם קראתי לה בית. 
חזרתי לשם כבכל פעם-בגעגועים נרגשים ושרידים של שמחה שכבתה עם השנים. 
חיבוקים מהירים וחיוכים של צער על מה שהיה ואינו עוד, אהבה כואבת עטופה בזכרונות מילדות רגילה למדי. 
הרוח הקפואה הזכירה לי נשכחות, הקפיאה את כל פחדיי . ואותי היא ליטפה בקרירות נעימה, כמעט כאילו בירכה על שובי הביתה. 
הרגשתי כמו לפרוח ולנבול בו זמנית. אני כבר לא מי שהייתי ואין בי הרבה מקום לעולם.
החיים שעטו אלי ועוד לא פתחתי את דלתי עד הסוף, כל יום מוחק את קודמו ואני כבר לא זוכרת מי הייתי אתמול.
הגעגוע לקירות הסגורים גובר מיום ליום, אותם הקירות בניהם איבדתי שפיות והייתי אולי חופשיה. 
המרדף אחר ימים ארוכים מעיר כל כמיהה אפשרית לשקט, עכשיו אני אולי טובה יותר אל עצמי, אבל אני הרבה הרבה פחות.
ואני שנשארה, עדיין חוטאת בהרגל הפסימיות המגונה, ללא קונטרה חיובית. הלילות החשוכים איפשרו לי לשחרר כל רסן למספר דקות, לנחם את פצעיי בליטוף ממכר עד לרגע בו לא יכולתי לשאת אותו יותר והתפרקתי. כל הרגליי מגונים, חיי אינם לפי הספר שסביר להניח שלעולם לא אקרא.
הודעתי להם שמחר אני חוזרת אל מבצרי. הבטחתי שמעכשיו אעשה דברים אחרת. 
כן, אני אעשה את זה אחרת.. אני אחזיק את המספריים בזווית שונה.. ואחתוך באלכסון, 
אני אשתדל לא לאכול ביצה שלמה. חצי, ובלי החלמון.
זה משהו אחר. מבחינתי. לא אכפת לי מבחינתכם. לא אכפת לי נקודה.