חיי זן – חלק ה' – על ריצות וחרדות – "JUST DO IT" – "NO MORE AND NO LESS" – איך אני, כמאותגר חרדה, מתמודד עם מיפלס החרדה הגבוה סביב הריצות שלי, ולא מוותר לעצמי, 5 ימים בשבוע, 260 ימים בשנה, שנה אחר שנה…
<p>מוקדש לחבריי לצרה בקהילת חרדות ודיכאון </p> <p> </p> <p><strong>ניסיתי להפסיק את התרופה...</strong> <strong>המתכונת חוזרת על עצמה. לאחר זמן מה אני נהיה רגזן וחסר סבלנות, ובהמשך ברמות כמעט בלתי נסבלות. מיפלס החרדה מטפס, בעיקר בבקרים, ומשתק עד כדי קושי להשכים ליום חדש של פעילות. משתבלל לי בפינה בתנוחה עוברית, רועד כעלה נידף. עם החרדה מטפס גם מיפלס האובססיביות. מחשבות שליליות ומטרידות אינן מרפות, והופכות לכדור שלג מתגלגל. אני קשה לעצמי ובלתי נסבל לסביבתי. מתעמת עם כל מי שסביבי, קופץ ונדרך מכל צלצול טלפון. דיכדוך משתלט עלי. מתקשה להיות אופטימי וחיובי. איפה "אייל מתעקש" הנחוש והחזק ?</strong></p>
יש שתי מנטרות שמדברות אליי במה שקשור לספורט שלי. אני משמיע לעצמי אותן לעיתים תכופות והן מחזקות ומרגיעות אותי.
האחת היא סיסמתה המוכרת של חברת נייקי, JUST DO IT. סיסמה משונה כמקדם מכירות מסחרי, אבל יש בה כוח ואמת עמוקה למי שמאמצים ספורטיביים הם שיגרת חייו. אפשר להבין אותה בכמה דרכים:
כשהדגש הוא על המילים JUST DO , אפשר להבינה כשוללת "חפירות" וחרדות סביב המאמץ, התמקדות בעשייה ורוגע בהבט המנטלי והרגשי. מאמץ סיבולת, ובמיוחד תחרויות ואתגרים קשים של סיבולת לא רק מעלים את רמת האדרנלין בדם אלא גם את מיפלס החרדות, במיוחד לפני המאמץ, ויש בכך קושי לא פשוט לאנשים מאותגרי חרדה (כמוני).
הפרעת החרדה שלי היא כרונית, ומזה 15 שנים אני נוטל תרופה משככת חרדה ממשפחת SSRI, שמאזנת את פעילות המוליך העצבי סרוטונין במוח, ומקלה עלי מאוד. חיי נראים אחרת לגמרי בשנים אלה, לעומת חיי ב- 42 שנותיי הראשונות. אבל זה לא מספיק. אני משתדל להפחית STRESS בחיי בכל הבט שבשליטתי ומצליח יפה מאוד בשנים האחרונות. מדהים עד כמה הדבר בשליטתי ונובע מבחירות שאני עושה.
ניסיתי להפסיק את התרופה 3 פעמים. לאחרונה ביוני האחרון. המתכונת חוזרת על עצמה. לאחר זמן מה אני נהיה רגזן וחסר סבלנות, ובהמשך ברמות כמעט בלתי נסבלות. מיפלס החרדה מטפס, בעיקר בבקרים, ומשתק עד כדי קושי להשכים ליום חדש של פעילות. משתבלל לי בפינה בתנוחה עוברית, רועד כעלה נידף. עם החרדה מטפס גם מיפלס האובססיביות. מחשבות שליליות ומטרידות אינן מרפות, והופכות לכדור שלג מתגלגל. אני קשה לעצמי ובלתי נסבל לסביבתי. מתעמת עם כל מי שסביבי, קופץ ונדרך מכל צלצול טלפון. דיכדוך משתלט עלי. מתקשה להיות אופטימי וחיובי. איפה "אייל מתעקש" הנחוש והחזק ? סמרטוט מתוסכל ומתוסבך יהיה תיאור הולם יותר. אז עדיף ליטול את התרופה. נכון ? אין כאן יותר מידי דילמה. ויש תופעות לוואי לתרופה. אבל אני שלם עם עצמי בעניין הזה.
מעניינת ההשוואה לסוכרת בהקשר זה. אין תחליף לתרופה הפסיכיאטרית עבורי. הלואי שתזונה וספורט היו יכולים לשמש תחליף. אורח חיים רגוע ומינימום STRESS חשובים והכרחיים, אך גם הם לבדם אינם מספיקים בשבילי.
כשמיפלס החרדה לפני הריצות היה מתחיל לטפס, הייתי מתחיל לשקול לוותר על כל העניין, להקל על עצמי, ומנגד היה קול פנימי שקורא לי לא לוותר, לגייס תעצומות כדי להתגבר על הפחד. מתחילה התלבטות פנימית, והעסק הופך ל"חפירה" מלחיצה, הפוגעת באחד היסודות החשובים להתמדה בפעילות – המוטיבציה.
כשהדגש הוא על המילה "IT", אפשר להבינו כאומר "לא יותר ולא פחות", "NO MORE AND NO LESS". זאת המנטרה השניה שמצאתי שיש בה מסר מאוד מרגיע, מפחית חרדה.
מטבעי אני בעל אישיות תחרותית והשגית, ומאתגר את עצמי ומעמיד את עצמי למבחן בלתי פוסק. מול אחרים, מול עצמי. תמיד חזק יותר, מהר יותר, קשה יותר, מלחיץ יותר. ללחוץ על הדוושה יותר ויותר, עד קצה גבול האפשר. למדוד זמנים, לשפר שיאים. במיוחד לאחר סיום הפעילות, אני מקשה על עצמי מדוע לא התאמצתי יותר, מדוע לא שיפרתי את ההשג עוד קצת. גם בתחום הזה עשיתי עבודה גדולה עם עצמי, ותובנות הזן שאימצתי מאוד עוזרות בהפחתת רמת הציפיות וה STRESS.
נוצר, אם כן, אנטגוניזם בין החרדה המשתקת לפני הפעילות, לבין התובענות העצמית לאחר הפעילות. שתיהן אינן תורמות לרוגע ולתחושת ביטחון שקטה. המתח הכרוך בכך היקשה עלי תמיד להתמיד בפעילות מאומצת רוטינית.
המסר שאני משדר לעצמי הוא שקבעתי את "גובה הרף" בצורה סבירה, לא גבוה מידי – כדי לא לפגוע בגוף, וכדי לא להלחיץ מידי את עצמי מנטלית ורגשית – ולא נמוך מידי, כדי שהעבודה תהיה אפקטיבית למטרות שלשמן נועדה
(מניעת תחלואה, שמירת הבריאות, שמירה על אחוז שומן גוף נמוך, טיפוח מרכיבים של כושר גופני, ובמיוחד סיבולת לב-ריאות וגמישות וחוזק כלי הדם).
הגובה הזה נבחן על ידי ונמצא מתאים לי, פעם אחר פעם. אם יתברר לי – לא תחת לחץ רגעי של מאמץ וחרדה, אלא בשיקול קר – שמיקום הרף גבוה מידי, אני אנמיך אותו, וכשיש מקום להעלות את הרף, אני עושה גם זאת; אבל כל עוד לא קיבלתי החלטה שקולה אחרת, אני נצמד לרף שקבעתי לעצמי. לא יותר ולא פחות.
בריצה, יש שלושה מרכיבי מאמץ עיקריים: תדירות, מרחק ועוצמה / מהירות. אני מקבע את שני המרכיבים הראשונים (תדירות של 5 ריצות בשבוע, ומרחק במסלול קבוע) ומאפשר לגוף להרגיש נוח לגבי המרכיב השלישי, המשתנה.
תמיד קשוב לגוף. תמיד מתחיל לאט ומגביר בהדרגה. יש ימים שאני מהיר ופנתרי ויש ימים שאני איטי, כבד ומתקשה להתקדם. חוזקה של השרשרת נמדד לפי חוזק החוליה החלשה ביותר שבה. ויש לא מעט חוליות חלשות בשרשרת שלי. אם הייתי רץ רק כשאני במיטבי וכשמזג האוויר בחוץ אידיאלי, לא הייתי יוצא לריצות במרבית הפעמים, אבל אני מקבע את התדירות והמרחק. אני תמיד אצא ותמיד ארוץ את המרחק שקצבתי לי. קל יותר להחזיק את משקל הגוף על "מרפק מיושר" ומקובע, כפי שכתבתי בפוסט בשם זה. אין התלבטויות, אין התשה פנימית. אין שאלה בכלל – אני יוצא לריצה בימים שקבעתי לעצמי ולמסלול שקבעתי לעצמי. נקודה.
עם המרכיב השלישי, האינטנסיביות, מותר לי לשחק, אני מרגיע את עצמי. בפועל, ההפרש במהירות בין יום מהיר שלי לבין יום איטי שלי איננו כה גדול, כ- 10%. את אותו טרק קבוע אני יכול לרוץ ב- 45 דק' וגם ב- 50 דק', וכל ניואנס באמצע. ההבדל הוא משמעותי גופנית, ויותר מזה, הוא מרגיע מנטלית.
"הרגע, חמוד שלי" אני אומר לעצמי באמפתיה רבה "לרוץ אתה חייב עכשיו, וגם יהיה עליך להשלים את המסלול כולו – בזה אין פשרות – אבל תהיה נינוח, תרגיע את עצמך, אל תלחץ על הדוושה חזק מידי, בזה אתה שולט" והשילוב הזה, של העדר מקום לפשרות לגבי שני המרכיבים הראשונים, וגמישות וקשיבות לגוף לגבי המרכיב השלישי, עושה לי את זה, מאוד מרגיע אותי ומכניס אותי לתלם שקט ובוטח.
הקרדיט עבור הציור הוא לבתי המוכשרת, יעל.
