חיי זן – חלק ו' – "הזן שתמצא על פיסגת ההר הוא הזן שתביא איתך מלמטה"
<p>היתרונות היחסיים של החיים שלי כיום זוהרים באור יקרות לעומת חיים במנזר זן. ההשוואה גורמת לי להעריך כל גורם הכי בסיסי בקיום שלי. להעריך את תנאי הקיום שלי, שגם אם הם צנועים ולא ראוותניים, ואינם מנקרים לאיש מסביבי את העיניים, הם מפנקים די הצורך, הם נותנים לי בשפע כל מה שאני צריך ויותר מזה. כך אני לומד להעריך ולשמוח במנת חלקי. הכל יחסי. למתבוננים בי מהצד נדמה שאני חי חיי צנע וסיגוף, אך החוויה שלי היא של שפע ופינוק. </p> <p> </p> <p>את הזן שלך אתה נושא בתוכך, בכל מקום שבו תהיה, ובכל הנסיבות והתנאים. אין צורך להרחיק למדינה אקזוטית רחוקה, ולסגור את עצמך במנזר תחת כללים קשוחים, קיצוניים וחיצוניים שמכתיבים אחרים, כדי לראות את האור. העולם כולו נמצא בתוכך, גם האושר שלך, גם הרוגע והשלווה שאליהם כולנו כל כך נכספים, הכל מצוי פה, הכי קרוב שאפשר, ממש בתוכנו.</p>
בגיל 16, עשרות שנים לפני שידעתי משהו על זן ועל הייקו (שירי הזן הקצרצרים), ועל הרעיונות ששבו את לבי בעשור החמישי לחיי, כתבתי:
גם אם על נס הרים שמסביבי
תיפרחנה שקדיות וצמרתן בשמיים
אשמח בתכול עיניי
ובשמש לבי,
שאני יושב בגיא
בגלות מרצון
זה שיר נהדר, היחיד שאני זוכר על פה, מילה במילה כל השנים הארוכות האלו, וכתבתי כל מיני דברים במהלך חיי. זה שיר שאני חותם עליו גם היום, ארבעים שנה אח"כ. אני מוסיף לו היום בית:
כי כשהשמיים בעיניי
והשמש בלבי
גם למטה-למטה
בגיא
לבדי
רחוק-רחוק
מצמרות השקדיות
אשמח
עם עצמי
אגב, אין לי עיניים תכולות, זאת מטפורה. אפשר להגיד ש"זן זה מטפורה", וזאת תהיה אחלה הגדרה. לבבת עיני, בני הצעיר בן ה- 17, יש עיני תכלת נהדרות, היחיד במשפחתנו, אני כפרתו.
בתרבות המזרח מקובל שבהגיעו לגיל 60, פושט מעליו איש העסקים האמיד את כל סממני החומריות והבלי העולם הזה, לובש גלימה פשוטה ומשנה פאזה לחיים רוחניים במנזר זן. חיים פשוטים, בסיסיים, שקטים, ללא מותרות, הרחק מההמון הסוער, הרועש, הנהנתן, הרדוד, הסוגד ל"עגל הזהב" של הצרכנות, החומריות, העדריות והתחרותיות, ואינו קשוב באמת לעצמו ולצרכיו האמיתיים.
כמו בסיפור המפורסם על דיוגנס, פילוסוף אתונאי מאסכולת הציניקנים (מאה 4 לפנה"ס) שהאמין כי מותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים", ועל כן הסתפק במועט וחי לדבריו "חיי כלב". אכל רק את המזון הפשוט ביותר ולבש את הבגדים הגסים ביותר. ישן על הרצפה והתקין לעצמו מעון בתוך חבית. הוא הכריז כי לא רק בני האדם הם אחיו אלא כל בעלי החיים, וחי על נדבות. אורח חייו ודעותיו עמדו בניגוד גמור לתרבות השפע והנהנתנות שרווחו באתונה העתיקה באותה תקופה, ובכל הזדמנות הוא השמיע עליה ביקורת נוקבת ובוטה, ובז לשררה ולהררכיה החברתית. יום אחד בא הקיסר אלכסנדר מוקדון ("הגדול"), שהתפעל מהפילוסוף החכם והמפורסם, לראות במי מדובר, ושאל אותו אם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילו. דיוגנס ענה לו "כן, זוז, אתה מסתיר לי את השמש".
למרות שזאת תרבות שונה, אלה חיי זן וחוכמת זן מובהקת.
מאוד דומה לסיפור הזן על צ'ואנג צו שהיה נווד חסר כל, ולמרות זאת שמע חוכמתו הגיע לקיסר, ששלח שליחים להציע לו מישרה מכובדת ומפתה. השליחים מצאו אותו בסופו של דבר עומד עם חכה מאולתרת בידו, מנסה לדוג את ארוחתו היומית. כששמע את הצעתם, לא הסיר עיניו מהחכה, ושאל אותם בתשובה: "מה עדיף לצב, להיות מועלה קורבן וששיריונו יהיה מקודש לנצח, או להמשיך לשכשך את זנבו בשלולית שלו כמה שנקצב לו ?". אחד השליחים אזר אומץ וענה שנראה לו שהצב היה מעדיף להמשיך להשתכשך בשלולית. אז הישיר צ'ואנג-צו מבט אליו, ואמר: "זה מה שתענו לקיסר".
יש בי איזו כמיהה רומנטית לחיות חיי זן אולטימטיביים. השתעשעתי ברעיון לחיות במנזר זן, כביכול ללכת עם זה עד הסוף. אולי לקחת את עצמי בגיל 60, כשהילדים כבר גדולים ועזבו את הקן, והאשה גם תשמח להיפטר ממני לאיזו תקופה, לאיזה מנזר זן שקט ומבודד כזה לכמה חודשים, אולי לשנה-שנתיים, כמו הפילוסוף הנרי דיוויד תרו, שהתבודד בטבע תקופות ממושכות.
לא שקלתי את הרעיון ברצינות בשום שלב. היה לי ברור תמיד שחיי זן משמעותם, לגביי, להמשיך בחיי בהקשריהם הנוכחיים, ולא לקרוע את עצמי מסביבתי הטבעית על מנת לחיות במשטר חיצוני-כפוי של סיגוף והתנזרות. חלק מאורח החיים הנזירי והסגפני שבמנזרים הוא בשבילי היפוכה של רוח הזן, למרות שאני יכול לראות איך התהליך המפרך יכול להביא אנשים לתובנות זניות.
אחד הסיפורים הזניים האהובים עלי הוא על ראש מנזר זקן שבחר לו מחליף צעיר, מאוד לא מתוחכם, אנאלפבית, שזה מקרוב הגיע, שלא הכיר את הכתבים של חכמי דורות קודמים, והעדיף אותו על הנזיר הזקן ביותר שחי כבר 50 שנה במנזר ורק חיכה לקידום, וידע את הכתבים והמסורות על בוריים.
החיים במינזר זן מתאפיינים בצימצום רב של ההבטים החומריים של הקיום. האוכל מועט ומורכב מירקות ואורז. אז לי יש את הדיאטה שלי שהיא יותר עשירה ואני אוכל לשובע ולא מסגף את עצמי. השינה במנזר היא על דרגש עץ פשוט. אז לי יש את הדרגש שלי שהוא הרבה יותר נוח ומרופד.
במנזר זן אין כמעט פרטיות, תמיד מסביבך אנשים אחרים, ואין לך כמעט פינה משלך. אני אסבול מזה מאוד. אני נהנה מהשקט שלי ומהפינה הצנועה שלי בביתי הצנוע.
המשמעת הנדרשת במנזר זן איננה רק פנימית, אלא גם, ואולי בעיקר, חיצונית. יש כללים חמורים ונוקשים של סדר יום, ויש כפיפות הררכית נוקשה לנזירים האחראים. אני קובע לעצמי את הכללים, ואינני נותן לאיש לשים ראשו מעל ראשי, כפי שלימד אחד המאסטרים הגדולים של הזן.
ההשכמה במנזר זן היא בשעה מוקדמת מאוד, נניח ב- 4 לפנות בוקר, בכל מזג אוויר, גם כשבחוץ חשוך, קפוא ומדכא. יש שיגרה של ריצות ארוכות בטבע. יש שיגרה של מקלחת במים קפואים. אני יותר גמיש עם עצמי, ושם את הרף בגובה שאני מחליט עליו. אם אני מתקלח בצוננים, זה כי אני רוצה בזה, לא כי כפו זאת עלי. אני רץ בהתאם למה שאני החלטתי עבור עצמי.
במנזר זן אין מגע ותקשורת עם העולם שבחוץ. אין טלויזיה, לא חומר קריאה שאינו טקסטים בודהיסטיים, לא מוזיקה. אין שיחות בטלות בין הנזירים. יש מדיטציות אינסופיות. כשאני נמנע מצפיה בטלויזיה, זה בגלל שכך מתאים לי, ואני מתעב את רוב מה שהיא מייצגת ומשדרת, אך אם יש תוכנית שארצה לראות, אראה אותה, ואינני חייב דין וחשבון לאיש. אני נהנה לקרוא טקסטים שונים, רובם מתוך העיתונות, וכמובן גם להאזין למוזיקה, איזו שבא לי ומתי שבא לי.
מה התכלית של אורח חיים קיצוני כפי שמקיימים במנזר זן ? נראה לי שיש כאן חישול האופי ובדיקת גבולות, וכנראה שזאת דרך מקוצרת, אינטנסיבית ומהממת להביא אדם לתובנות מסוימות. אינני יודע מספיק. לא ממש בדקתי את האפשרות הזאת. השתעשעתי ברעיון רק כדי לומר לעצמי לשם מה לי הסיפור הזה, מצד אחד, ומצד שני לקבל פרספקטיבה מחמיאה ואופטימית לגבי אורח החיים הנוכחי שלי. סוג של השראה חיובית, מעודדת, לאורח החיים שלי. הרי הכל יחסי.
בפוסט קודם "על מזוכיזם, סגפנות, ספרטנות, התנזרות, התגדרות והתמקדות-שמחה-בחלקה…" הבהרתי לעצמי את ההבדל בין המונחים הרלבנטיים. בחיים במנזר זן, האם מדובר על "נזירות" ועל "סגפנות" או שמא על "התמקדות-שמחה- בחלקה" ? שאלה מעניינת שהתשובה עליה איננה כה פשוטה. יתכן שכחלק מהתהליך שעובר הנזיר, הוא עובר ממצב של אילוץ חיצוני ושעבוד עצמי לתכתיבים של מערכת כפויה, למצב של עשייה מאהבה, לשימחה בחלקך, גם כשחלק זה מאוד מצומצם. זה אתגר גדול ומכאן חלק מהמשיכה (האבסורדית לכאורה למי שאינו מזוכיסט).
הכי חשוב לי ש"אינני שם ראש מעל לראשי". אני מחליט לגבי עצמי. אני קובע לעצמי את הכללים והגמישויות. משמעת פנימית במקום משמעת חיצונית.
ידועה האימרה שחופש משמעו בחירת סוג הכבלים שיושמו עליך. לאחר עשרות שנים במסגרות כופות, מהילדות המוקדמת, דרך 15 שנים במסגרות חינוכיות, השיא בשירות צבאי בן 3 שנים, ואחר כך עשרות שנים של שירות מילואים פעיל, כמעט 40 שנה של עבודה כשכיר במסגרות שונות, 6 שנים של לימודים באוניברסיטה ועוד ועוד, אינני רוצה עוד לשים עצמי במסגרת כופה, שלא אני קבעתי את כלליה בהתאם למידותיי, אלא אם יש סיבה מספיק טובה לכך. ואינני רואה סיבה כזאת.
היתרונות היחסיים של החיים שלי כיום זוהרים באור יקרות לעומת חיים במנזר זן. ההשוואה גורמת לי להעריך כל גורם הכי בסיסי בקיום שלי. להעריך את תנאי הקיום שלי, שגם אם הם צנועים ולא ראוותניים, ואינם מנקרים לאיש מסביבי את העיניים, הם מפנקים די הצורך, הם נותנים לי בשפע כל מה שאני צריך ויותר מזה. כך אני לומד להעריך ולשמוח במנת חלקי. הכל יחסי. למתבוננים בי מהצד נדמה שאני חי חיי צנע וסיגוף, אך החוויה שלי היא של שפע ופינוק. מדליק, לא ?
מעבר לכל זה, ובזה אסיים, יש אימרת זן חכמה: "הזן שתמצא על פיסגת ההר הוא הזן שתביא איתך מלמטה".
גם הפער שבין תחתית הגיא לבין צמרות השקדיות, אי שם קרוב לשמש ולשמיים, היכן שהכל זוהר ושמיימי, הוא הרבה יותר קטן ממה שאפשר לחשוב.
את הזן שלך אתה נושא בתוכך, בכל מקום שבו תהיה, ובכל הנסיבות והתנאים. אין צורך להרחיק למדינה אקזוטית רחוקה, ולסגור את עצמך במנזר תחת כללים קשוחים, קיצוניים וחיצוניים שמכתיבים אחרים, כדי לראות את האור. העולם כולו נמצא בתוכך, גם האושר שלך, גם הרוגע והשלווה שאליהם כולנו כל כך נכספים, הכל מצוי פה, הכי קרוב שאפשר, ממש בתוכנו.
הצילום המצורף פה הוא באמת משהו מיוחד. לא רק בגלל הטכניקה ואיכות הצילום, אלא בשל מה שהוא מביע בשבילי. תודה לגילה, ליעלוש ולסמי.
