Enough
טוב, אז אני יוצאת לפסיכיאטר בקור הזה והמינימום שאני מבקשת זה שהפעם הוא לא ישאל למה בא לי למות.
Anyway, עוברים עליי ימים לא פשוטים. והאמת שכבר אין לי כוח לכתוב כאן.. או לדבר על זה עם מישהו או בכלל לדבר.
הדיכאון רוצח אותי וה"א עושה ווידוי הריגה. ותאכלס די נשבר לי לחיות ככה, לחיות בכלל.
מקווה שמישהו עשה עימי חסד הלילה הזה ושיבש את הבלמים ברכב שלי, כי אין לי כוח לנהוג את כל הדרך הזאת, הדרך
המתישה והמייגעת שנקראת החיים.. ובאמת כל מה שבא לי עכשיו זה להתרסק אל תוך קיר, לא להרגיש כלום, רק לראות
איך אני מתפזרת לרסיסים ולקוות שאף אחד לא יהיה שם לאסוף אותי.
